בהתחלה רציתי רק לישון. רציתי לא להיות פה. לא לחוות את היום יום, לא לזכור, לא להבין שזה מה שגזר עליי היקום. פשוט לא להיות פה.
להיות במקום שאין בו התמודדות כי אין בה צורך, והזיכרון בו מתעתע, סלקטיבי, מקל.
הייתי בורחת מהמילים שלך, מהמבט של אמא שלי, מתמונת הגופה שלו שחקוקה לי בראש, מהריק. למקום שבו המציאות היא אינה המציאות, ועל כן אינה עכורה, והדמיון בו הוא באמת חופש, באמת שלי, ואין בור כזה שחור ומר בסוף
הדרך.
השגרה הפכה למלחמה עבורי, מלחמה בו, במערכת, בעצמי. וכפי שחייל תשוש מגשש את דרכו אל מיטתו באוהל הקטנטן, בה אין צורך להחזיק את האצבע כה קשיחה וקפוצה על ההדק, כך ברחתי אל מתחת לסדינים לעולם שאין בו מוות.
אחר כך רציתי הכל חוץ מלישון. רציתי לרוץ, לברוח רחוק, לטייל, לדבר המון עם ההמון. לצבוע את החיים שלי בכל הצבעים שלא הכרתי, בכל הטעמים שלא טעמתי. לאכול. לעשן. לרקוד. רציתי להתנער. להוריד מעליי את הכבלים שמקבעים את הרגליים שרוצות לרוץ. רציתי להסתכל לתוך הלוע הענקית של המפלצת האנושית ולצחוק לתוכה בקולי קולות. להרגיש את הפחד ולאבד את הספקות. ואת הדעת.
עכשיו אני מרגישה שהזמן מכה בי. מצייר לי התחלה של קמטים מסביב לפה, מעניק לי תארים מפוצצים של מבוגרים, שוחק. ופתאום אין לי זמן לישון, ואין לי זמן לחוות חוויות מרגשות. רק מין שגרה אפורה של תיווך, ביורוקרטיה, פוליטיקה ויותר מכל, איפוק מנומנם. ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מחכה שוב לרגע המיוחל הזה ביממה שבה אני יכולה סוף סוף לפשוט את כל המחשבות המבוגרות, וכל הבגדים המבוגרים, והמטלות המבוגרות והאחראיות שלי, לזחול למיטה המבוגרת והגדולה שלי, עם הגבר המבוגר והמגודל שלי, ופשוט לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
