כששכרנו את הדירה הזו נורא שמחתי שיש לנו עץ לימון בגינה. חשבתי שהעץ יניב ריח של מקום אחר, שהוא לא כאן, באמצע העיר. אבל אפילו העצים פה משקרים. לעץ הלימון, כמו גם לגשם, יש בעיקר ריח של אבק. וכל יום אנחנו שוטפים את הבית, גם הוא, גם אני. שופכים דליים של מים עם אקונומיקה ושאר נוזלי רצפה ריחניים ועוברים עם סחבה ישנה שוב ושוב על אותה הרצפה, וכאילו שום דבר לעולם לא ישטוף את הזוהמה מהמקום הזה.
לא חפה מפשע. גם לא מנסה להיות. גם אני שיקרתי לא פעם ולא פעמיים. שקרים קטנים, גדולים, לבנים ושחורים. גם אני עצמתי עיניים לא פעם, כיסיתי את האמת במשהו טוב יותר, רע יותר. אבל עכשיו זה כאילו מסיבי מדי עבורי. ואני נחנקת מאבק ומצטמקת לכדור קטן ומפויח שלא שייך לכאן.
גם ביקורת אין לי. העולם חג סביב השמש לחפש בהירות משעממת בכל הרעל הזה שיש בו, שנמצא בכל מקום. בכל תוכן שנקרא באיזה עולם וירטואלי, בכל ערוץ חדשות, בכל מבט מנומס על כל פה של כל אדם ברחוב הזה, שלא ישן אף פעם.
אני כאילו חיה את החיים שרציתי, בדירה קטנה, בעיר גדולה, כל כך רחוק מכאן, כל כך רחוק עכשיו..
אני כאילו חיה את החיים שרציתי, כשהייתי הילדה הזו, שאני כל כך מקנאה בה עכשיו, כשהייתי הילדה הזו לפני כל מה שקרה.
אז אני גרה בעיר הגדולה, עוד מנסה מידי פעם לאתר בקושי את השמש בין כל הבניינים האלה, מפחדת קצת כשאני עוברת בתחנה המרכזית, נגעלת קצת לנסוע באוטובוס, תופחת לעצמי על השכם על כל עשרה שקלים שאני זורקת בחיוך אצילי מגוחך לאנשים שישנים ברחוב, בעיר שבה הגשם לא גשם, ועץ הלימון הוא לא עץ לימון, ואני לא אני. והכל אבק. יושבת בפינת האבק שלי בדירת שני חדרים המקסימה ביותר שניתן למצוא באלפיים שקלים לחודש, ומתגעגעת לכל מה ששנאתי במעלות, ובילדות שלי, ובאושר. כשחלמתי על הרגע הזה ממש, וממש לא.
ועוד חודשיים כבר לא יהיה לי לאן לחזור. אמא מכרה את הבית, בגלל החובות של אבא שלי. שכנראה כמו כולם, שיקר טוב מספיק כדי שאמא ואני נגלה על החוב הזה רק אחרי שהוא מת.
גם החורף תמיד קר פה יותר. אני מתגעגעת הביתה, לדבר שלא קיים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
