לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

angel that cry blood


אל מלא רחמים, אל מלא רחמים.. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו. אני לא מקיימת את אשר הבטיח אלוהים לאברהם ואני אדם ולא חול.. אדם שבוכה וכואב ושמח וצוחק ובעל תשוקה לכתוב. :-) מוזמנים..

Avatarכינוי: 

בת: 32

ICQ: 192071815 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2015

לשקר


כששכרנו את הדירה הזו נורא שמחתי שיש לנו עץ לימון בגינה. חשבתי שהעץ יניב ריח של מקום אחר, שהוא לא כאן, באמצע העיר. אבל אפילו העצים פה משקרים. לעץ הלימון, כמו גם לגשם, יש בעיקר ריח של אבק. וכל יום אנחנו שוטפים את הבית, גם הוא, גם אני. שופכים דליים של מים עם אקונומיקה ושאר נוזלי רצפה ריחניים ועוברים עם סחבה ישנה שוב ושוב על אותה הרצפה, וכאילו שום דבר לעולם לא ישטוף את הזוהמה מהמקום הזה.


לא חפה מפשע. גם לא מנסה להיות. גם אני שיקרתי לא פעם ולא פעמיים. שקרים קטנים, גדולים, לבנים ושחורים. גם אני עצמתי עיניים לא פעם, כיסיתי את האמת במשהו טוב יותר, רע יותר. אבל עכשיו זה כאילו מסיבי מדי עבורי. ואני נחנקת מאבק ומצטמקת לכדור קטן ומפויח שלא שייך  לכאן.


גם ביקורת אין לי. העולם חג סביב השמש לחפש בהירות משעממת בכל הרעל הזה שיש בו, שנמצא בכל מקום. בכל תוכן שנקרא באיזה עולם וירטואלי, בכל ערוץ חדשות, בכל מבט מנומס על כל פה של כל אדם ברחוב הזה, שלא ישן אף פעם.


אני כאילו חיה את החיים שרציתי, בדירה קטנה, בעיר גדולה, כל כך רחוק מכאן, כל כך רחוק עכשיו..


אני כאילו חיה את החיים שרציתי, כשהייתי הילדה הזו, שאני כל כך מקנאה בה עכשיו, כשהייתי הילדה הזו לפני כל מה שקרה. 


אז אני גרה בעיר הגדולה, עוד מנסה מידי פעם לאתר בקושי את השמש בין כל הבניינים האלה, מפחדת קצת כשאני עוברת בתחנה המרכזית, נגעלת קצת לנסוע באוטובוס, תופחת לעצמי על השכם על כל עשרה שקלים שאני זורקת בחיוך אצילי מגוחך לאנשים שישנים ברחוב, בעיר שבה הגשם לא גשם, ועץ הלימון הוא לא עץ לימון, ואני לא אני. והכל אבק. יושבת בפינת האבק שלי בדירת שני חדרים המקסימה ביותר שניתן למצוא באלפיים שקלים לחודש, ומתגעגעת לכל מה ששנאתי במעלות, ובילדות שלי, ובאושר. כשחלמתי על הרגע הזה ממש, וממש לא. 


ועוד חודשיים כבר לא יהיה לי לאן לחזור. אמא מכרה את הבית, בגלל החובות של אבא שלי. שכנראה כמו כולם, שיקר טוב מספיק כדי שאמא ואני נגלה על החוב הזה רק אחרי שהוא מת. 


 


גם החורף תמיד קר פה יותר. אני מתגעגעת הביתה, לדבר שלא קיים יותר. 


 


 

נכתב על ידי , 31/10/2015 17:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmorsol אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על morsol ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)