בחלום רחוק אתה מושיט לי יד יתומה ואני לא מצליחה להגיע אליה. כי אין לי כבר כוח. כי אני מותשת מלהיות א-גילית ולהרגיש א-מינית ולהיחנק מזיהום וקללות שנאמרות במסך נימוס מנוכר ומרוחק.
ייאוש. ייאוש. ייאוש.
ואפילו לכתוב כבר אין לי כוח. לוקחת את המקלדת לידי ועוצמת עיניים. לומדת את התחושה החדשה הזו של הייאוש. מתאפקת. מסתתרת. נמוגה.
ליאת אומרת שכשיגיעו מים עד נפש אני אדע. אני ארגיש. לא תהיה לי ברירה. אני אברח מפה הכי רחוק. לילדות חסרת אחריות, לחלום אחר. אני כמעט טובעת. כמעט. שזה הכי מסוכן. מחזיקה את החופש שלי כזיכרון ופנטזיה, כמו נושמת דרך צינור רק את המספיק להשאיר אותי כאן. כי עוד מעט.. ורק עוד קצת.. אבל הייאוש, הייאוש.
אני כבר לא מרגישה מיוחדת כמו שהרגשתי, לא מרגישה שיש בשביל מה להתעורר, שום דבר לא משתנה כאן. האובדן מכרסם במשפחה שלי והחושך של העיר הזאת גדול עליי.
כבר לא יודעת מה אני רוצה. ואם אני רוצה בכלל משהו. ומה נכון. ומה שלי. רק משתדלת לדחות את הערפול לשעות הלילה, שיתערבב עם החלומות שלי לדבק סמיך של בלבול ואהבה ושנאה, ויישאר שם על הכרית, ויחכה לי ללילה הבא.
מעולם לא הרגשתי כל כך כבולה. מבוהלת, אני כאילו מסתובבת בטירוף בחדר ללא דלתות, ורק חלון אחד קטן שמזכיר לי מה יכול היה להיות.
ניסיתי כל כך להימנע בדיוק מהמקום הזה, וכנראה עשיתי את כל הטעויות האפשריות בדרך. צליל צורם מזייף לי באוזניים, לוחש לי, בשקט בשקט "זה לא שלך, זו לא את, זה לא נכון".
ודווקא כאן יש ריח של חופש, של הטבע שלי, של הקצב שלי. הרוח פה שונה, וגם השמש. ואז אני מתחרטת שהשארתי אותך מאחור. שדחפתי אותך ממני. שהשלכתי עליך את כל מה שאני שונאת בעצמי. הפרדוקס הזה שחלק מהמנגינה של החופש הוא העובדה שלא אוכל להשמיע אותו לאיש בעולם. ואני לא יכולה ללכת אחריו כדי לגלות למה. כדי להבין מי אני ומי הייתי. ומה אני רוצה. אני לא יכולה ללכת אחריו. ואני גם לא יכולה להתרגל לשלשלאות. והייאוש.
all I know are sad songs
and sad souls
sad sol.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
