הפצע הפתוח קורץ לפעמים, הוא בא בשעות הקטנות של אחד הלילות השקטים יותר, הוא מציץ כמעט בביישנות, בודק אם אני מוכנה לקבל אותו. ולפעמים אני שוכחת לאפשר לו להציף אותי אז הוא כועס ובועט את דרכו החוצה מתוכי, שלא אתעלם. שלא אשכח.
הפצע הפתוח שלי מגיע לפעמים בבבואה של איש שזקן מעצמו ב 40 שנה מלא בהבנה הכי מהולה בכעס שהבנה יכולה להיות. בייאוש והכרה. לפעמים הוא בא אליי בדמותו הדעתנית של ילד שחור שיער שרץ לביתי באהבה ובכעס.
הפצע הפתוח דופק היטב על הדלתות שמאחורי העיניים שלי, מרטיב ומנקה אותן. הוא שוטף אותם בדמות הילדה שהייתי, הטעויות שעשיתי, הדברים שאמרתי או חשבתי, מה שרציתי. סודותיי, ולפעמים הוא מעביר עליי כמו מכחול שמצייר את הדמות הזקנה ולמודת הקרבות שבתוכי, שכמוני עכשיו אוספת זכרונות על נייר.
הפצע הפתוח של אמא מצייר לה על נייר, בחלום ובערות, שלושה פרפרים גדולים. שלושת המתים של אמא שלי.
הפצע הפתוח שלי. איש לא מכיל אותו מלבדי, איש לא כואב אותו עבורי, ולפעמים אני חושבת שרק בגלל זה הוא נשאר רק שלי.
הכאב שלי על האבדות שלי והאכזבות שלי, שכמו מעלות אבק אך לעולם אינן אובדות.
הפצע הפתוח מנגן לי צלילים לתוך האוזניים, לאורך השערות. שירים ישנים. רגעים שהיה שווה לחיות ולמות בשבילם אבל השאירו שובל מפותל בתוכי. שירים שמזכירים לי פנים אחרות מכולן. פנים שליטפתי, פנים שחלמתי, פנים שניפצתי, פנים שניפצו אותי
כל כך רחוק עכשיו.. כל כך רחוק מכאן. החיים שלי מעולם לא היו כל כך רחוקים מהפצע הפתוח, כל כך רחוקים מהרגעים האלה. כל כך רחוקים ממי שאני. ממי שאני כאן.
ואולי הוא יהיה האחד שבשבילו?.. הוא חייב. הוא חייב להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
