היום לפני שנה ב9 בערב החיים שלי נעצרו
זה היה יום שישי,
אבא היה צריך לנסוע עם אמא לברית
אז אני ושי היינו איתה כל היום בבית חולים
לא יודעת למה
אבל אותו היום הרגיש אחרת
המצב שלה החמיר
והנשימות שלה היה כבדות
אז שי קרא לאחות וביקש שיביאו לה תרופה
כדי שתרגע
היא נתנה לי נשיקה על הפה
ונרדמה
נושמת בכבדות
שהכאיבה לי.
אמא ואבא הגיעו לבית חולים
והתחילו לחבק אחד את השניה ולבכות
לא הבנתי למה
אז הם הסבירו לי שאני לא אוכל לדבר איתה שוב לעולם
שהתרופה הזאת תעשה שהיא תסבול כמה שפחות
תפסתי לה את היד והתחלתי לנער אותה
צעקתי לה באוזן כדי שתקום
היא גילגלה את העיניים
ידעתי שהיא שומעת
אז המשכתי
אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה
ניצלתי את זה שכולם יצאו מהחדר
והיינו רק היא ואני
ואבא נכנס והזיז אותי משם
אז ברחתי
לא רציתי לראות את זה
אמא החזירה אותי ואת שי הביתה
אני זוכרת שחזרתי הביתה ישר התקשרתי לאדיוט ההוא, בכיתי
והוא שתק
שנאתי אותו על זה
ואז הבנתי שאני לא צריכה אותו, שהוא לא בשבילי.
שי יצא מהבית, היה לו קשה
התקשרתי לסבטה, סיפרתי לה הכל..
תוך כמה דק' היא היתה אצלי
אמרנו שנצא לסיבוב..
ירדנו במדרגות
באתי לפתוח את הדלת
ובאותו רגע שי בדיוק נכנס הביתה
היה לו מבט שאמר לי הכל
לא היה לי אוויר.
הוא אמר לי את המשפט
שניער אותי
ששבר אותי
ריסק.
בבי נפטרה.
שתקתי
הכל רץ לי בראש
התערבב
נגמרו לי המילים
אז צרחתי
ובכיתי
לא ידעתי שאפשר לבכות ככה.
ואז הבנתי,
שאותה נשיקה היתה נשיקת פרידה.