פרק I
תמיד שאלתי את עצמי, מה הייתה המחשבה הראשונה שלי.
אני לא זוכר את המחשבה הראשונה שלי.
למעשה אני לא זוכר כמעט שום דבר ראשון שלי,
אני לא זוכר את הצעד הראשון שלי, אבל אני יודע שהוא היה כי אני הולך,
אני לא זוכר את המילה הראשונה שלי, אבל אני יודע שהיא הייתה כי אני מדבר.
בעצם, אני לא זוכר כלום מההתחלה שלי, אבל אני יודע שהיא הייתה כי אני קיים.
אחד הזכרונות הראשונים שיש לי, ואני זוכר אותו טוב מאוד,
היה יום לידת אחותי.
אני ואחי התאום ישבנו מחוץ לחדר יולדות על ספסל המתנה,
המסדרון לא היה מקושט מדי, רק כמה תמונות נוף מודפסות פה ושם,
כמו בכל בית חולים קטן בעיירה לא גדולה.
אחי ואני לא שכחנו להסביר לסבתא כמה שאנחנו מתרגשים,
אפילו הגענו למצב שבו אנחנו רבים מי מתרגש יותר.
אבל בסופו של דבר סבתא ניצחה אותנו מבחינת כמות האושר שהפגינה
כשאבא יצא והודיע לנו על כך שיש לנו אחות קטנה ונכדה לסבתא.
העניין הוא, שבגללו אני נזכר בזה עכשיו, כי אולי אני לא זוכר את המחשבה הראשונה שלי,
אם הייתה שמחה או עצובה. אבל אני רוצה לפחות שהמחשבה האחרונה שלי תהיה שמחה.
אני לא רוצה שתקבלו רושם שאני הולך להתאבד, כי אני לא.
אבל הדבר הזה שנקרא הקיום שלי הולך להיגמר תוך זמן קצר מאוד.
המצב שאני נמצא בו ברגע זה, נקרא בפיסיקה מודרנית "נפילה חופשית",
מי שירצה מוזמן להוסיף את צמד המילים "מגובה רב",
ומי שממש ממש מתעקש יכול לצרף למשפט את המילה "מאוד".
אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה, כי לא ראיתי שום דבר שיכולתי לפול ממנו,
כי לא היה לא מטוס ולא שום דבר מעלי בשמיים, אבל השלמתי עם העניין שאני נופל באוויר.
שלא תבינו לא נכון, בהתחלה הייתה אצלי פאניקה במיוחד אחרי שגיליתי שאני לא חולם.
איך אני בטוח שאיני חולם? כנראה בגלל שההרגשה והתחושה של הנפילה מוחשית מדי,
אולי הדבר הכי אמיתי שהרגשתי אי פעם, וגם הבנתי שאין לי למה להיכנס לפאניקה,
כי אין דבר שאוכל לעשות בשביל לעזור לעצמי, אולי רק להרע.
אני נופל במהירות, זאת הבנתי בגלל הרוח ששורקת סביבי בפראות
ומאיימת לקרוע את החליפת עסקים שלי לגזרים.
העניבה שלי מתנופפת אחריי כמו דגל בסערה,
ואני מרגיש את הפנים נמשכות לאחור בגלל הרוח החזקה.
אני לא יודע איפה התחלתי, אבל התעוררתי תוך כדי נפילה,
רחוק באופק ראיתי שמש עולה מנקודה לא ברורה מאחורי עננים.
סביבי היו עננים רבים שצפים כמו גושי צפר גפן מעל האדמה.
היה לי קר, קר מאוד, אבל זה היה כלום לעומת הקור שהרגשתי
אחרי שעברתי בענן תוך כדי צנחתי הארוכה מטה.
הייתי רטוב מכף רגל ועד ראש, כאילו יצאתי זה עתה מבריכה של מי קרח.
בשילוב עם הרוח, הקור הקפיא אותי, הייתי בטוח שאני אהפוך לגוש קרח
או אמות מקיפאון עוד באוויר. אבל הפסקתי לחשוב על זה,
שוב בגלל שרציתי מחשבה שמחה בסוף הקיום שלי.
אחרי שעברתי את מעטה העננים, נגלה מתחתי אזור כפרי שליו ורגוע,
שלמרות השמש העולה באופק, היה עדיין בדקות שלפני הזריחה.
ערפילים עדיין שלטו במישור המלא שדות וחורשות.
מתחתי היה כביש מהיר שהשתרע לכיוון הזריחה, עליו נסעו מכוניות רבות
שגדלו מרגע לרגע והיוו סימן בשבילי כי אני נמצא בסיומו של המסע האווירי שלי.
ברגע זה הראש שלי השתתק, שום מחשבה לא עלתה לתודעה ושום רגש לא נראה עלי,
כרגע מבחינתי הייתי כמו אבן שנופלת דרך רבדי העולם במהירות הולכת וגוברת.
הפסקתי לרעוד והקור לא הפריע לי יותר. באותו רגע הגעתי להסכמה הסופית עם הסוף שלי.
כבר זהיתי את הנקודה שבה הכל יגמר, הנקודה בה אנחת בפעם האחרונה בחיי.
מדובר בשדה ירוק צמוד לכביש המהיר, אני די בטוח שמדובר בשדה חיטה או שעורה,
על כל פנים בקצה הרחוק שלו היה נחל שעבר מתחת לכביש, המים היו אפורים ואפלים.
ובקצה הקרוב עמד בית קפה יפה וצנוע לעין.
היכולת הגודלת שלי לראות בבירור ובחדות את השולחנות ואת האנשים במסעדה,
העידו כי אני נמצא ברגעים האחרונים שלי בצניחה אל האדמה ובקיום שלי.
ניסיתי ורציתי לחשוב על כל דבר שמח או לעלות זכרון טוב אבל לא הצלחתי,
חשבתי רק על זה שאני צונח עם הראש מטה ואני אתרסק בעוד כמה שניות.
לפתע נזכרתי בתמונה בארנק שלי, בזריזות הוצאתי אותו ושלפתי אותה מהתא הפנימי.
את הארנק החזרתי חזרה לכיס המכנס, לא יודע למה עשיתי את זה,
כי אחרי הכל אין לי יותר שום שימוש בו, לא בזמן הקרוב ולא הרחוק, כפי שכבר ניחשתם.
אולי סתם מתוך הרגל. הייתי מרוכז כל כולי בתמונה עכשיו.
זו תמונה משפחתית של כולנו מאחד מימי הנישואין של ההורים שלי.
בתמונה ההורים שלנו, אני ואחי ואחותינו הקטנה, כולם מחייכים ושמחים.
דיברתי, או לפחות ניסיתי כי הרוח לא נתנה לשום קול לצאת מפי,
אמרתי את המשפט האחרון שלי, את המחשבה האחרונה בקיום שלי.
אמרתי: "אני אוהב אתכם, להתראו..........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
