עברו המון שנים מאז הפעם האחרונה שכתבי פה.
אני לא יודע מאיפה בא הדחף הפיתאומי הזה לכתוב ולשחרר קצת
אולי זה בגלל שרק פה אני יכול להרגיש שאני באמת פורק משהו ממה שאני נושא איתי כל יום
הרגשה של אפסיות.
מה אני לא מבין למה ההרגשה הזו לא עוזבת אותי
אני כבר לא ילד בגיל ההתבגרות
ואני כבר לא חייל בתקופת מעבר ולמידה
אני כבר גבר לכל דבר
אם רצונות שאיפות מטרות
ואני די מצליח לעמוד בכולם
טוב נו זה שקר.
זאת אומרת שאני יודע מה הדרף הנכונה שאני צריך לדבוק בא
לימודים עבודה משפחה
אבל יש הבדך בין לדעת את הדרך ולעבור בדרך
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע
אני מאז ומתמיד היתה לי תחושה שאני אדם משכיל
שאין לו בעיה להתמודד עם כל חומר חדש שנלמד
ולקלוט אותו ואז לשפוך ידע במבחנים
אבל זה כבר לא כזה פשוט כמו שהיה בתיכון
עכשיו שזה אקדמיה אז הרמה הרבה יותר קשה והחומר הרבה פחות מובן
כבר לא מספיק להגיע לכל ההרצאות
או להיות נוחך בתירגול של מערכות סיפרתיות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
