המודעות עצמית והפחדים

השתנתי,

אני ממש מלד את עצמי איך לחיות עכשיו.

קצת מאוחר, בגיל 21 אני מתחיל לקחת דברים באופן רציני.

הבנתי את הבעיה שלי בחיים, למה כל דבר שאני עושה הוא טעות

ולמה כל דבר מסתיים בזה שאני גומר לבד.

זה בגלל, תמיד הייתי בורח מאחריות.

מתנהג כמו ילד, עושה דברים פזיזים מבלי לחשוב על ההשלכות.

מחפש תמיד את הדרך הקלה החוצה.

אף פעם לא עצמדי מול בעיה אמיתית והתמודדתי מולה.

תמיד ברחתי ממנה.

וברחתי למקום שהכי טוב לברוח לשם מי שרוצה לשכוח.

מי שרוצה להיעלם.

ברחתי לתוך עולם מלא בסמים וחרדות.

ברחתי למקום שלא מציאותי ותוקע אותי במקום.

הסמים הפסיכודלים דפקו לי את המוח עם השנים

ההזיות של הדלקה, העומס על המחשבה.

המציאות משתנה לך שאתה חי בעולם של הזיות.

אתה מסתכל במראה ורואה מפלצת.

רואה את הצד האמיתי שלך, לפחות ככה אתה חושב.

כי זה מה שאתה רואה.

כולם אומרים אם אני לא רואה את זה אז זה א אמיתי.

מראים לילד הקטן שאין באמת מפלצת בתוך הארון, מוכיחים לילד שיש רק בגדים שם.

מה יקרה עם הילד ירצה להתמודד מול הפחדים שלו ללבד, והוא יקום ויפתח את הארון בעצמו

ויגלה.

ויגלה שהוא המפלצת?

אני מפחד.

מפחד ממני מזה שאין לי שליטה על עצמי.

מפחד שאולי זה כבר אבוד בשבילי

מפחד שאין כבר דרך חזרה להיות נורמאלי,

והפיתרון היחידי הוא פשוט להמשיך לדחוף קרטונים ולטפתף טיפות במסיבות טבע.

שם.

במסיבות האלה אני כוכב.

כולם מכירים אותי.

כולם אוהבים אותי ומעריצים אותי, אני רוקד הכי יפה שם.

הבנות אוהבות אותי שם, הבנות ממש רוצות אותי שם.

באות אליי ואומרות לי שאני נראה מדהים,

אומרת לי שאני זז בצורה יפה ושאני ממש מצליח להעביר רגש בצורה שאני רוקד.

אני מחייך ונעלם שוב.

לא מבין איך הם מוצאות יופי במפלצת שכמוני.

רגש.

איזה רגש לעזאזל הבן אדם היחידי בעולם שלא מרגיש כלום,

רק חולם.

חולם להיות נורמאלי.

חולם להיות מסוגל לאהוב משהי

חולם על להפסיק להיות לבד.

לבד.