למה אני לא מאושר?

הנחת היסוד היא, שיש לראות (או לפחות לחתור לכך) את המציאות כפי שהיא. ללא אלוהים- מכוון עולם ויוצר עולם. ללא מוסר, ללא אשליות של טוב ורע, ללא אשליות תיאולוגיות למיניהן (גן עדן, נצח) והמטרה היא לראות את עצמי כמו שאני, כלומר, להכיר את עצמי. בלי יומרות או רגשות נחיתות. - אותה מטרה נעלה של הפילוסופיה הקיומית.

האשליה מעוותת את תפיסת המציאות, או גרוע מכך- מחליפה אותה. ראו מטורפים הבטוחים שיש להם עין שלישית באותו ביטחון שלך יש שתי רגליים.

השלנו מעצמנו אשליות אלה. אך עדיין אני מדמיין את עצמי מתחזק יותר מיכולתי, לומד בשניות דברים  שאין באפשרותי לדעת, מועך ברזל. חלומות בהקיץ- ואני מתעורר למציאות קשה.

והנה הגענו לשורש, לגרעין- החיים קשים והעולם אכזר, life's a bitch וכל הווריאציות הנלוות. לזה מתווסף גם חוסר שביעות הרצון המלאה שלי מהחיים (וכך גם צריך להיות! כדי לשאוף ליותר!).

מה עושים?

באופן טבעי ונורמאלי מפנטזים, חולמים בהקיץ- על עבודה אחרת, מכונית חדשה, יכולות שיש לאחרים ואין לי, שיער. 

אך מה ההבדל ביני שמפנטז (על דברים שאני רוצה ואין לי) שיש לי רגל שלישית לבין אותו פלוני לא שפוי שקשור למיטה באברבאנל כי הוא בטוח שיש לו רגל שלישית?

כמובן שהתשובה היא שאני מקיץ בשלב כלשהו מחוסר המציאות שאני שרוי בה וחוזר למציאות בעלת שתי רגליים (על הקרקע).

אותו לא שפוי, כנראה, גם רצה מאוד רגל שלישית. כל כך חזק רצה שנשבה בקסמה של אותה פנטזיה שיצר לעצמו ולא רצה לחזור למציאות. באותו רגע אותה פנטזיה הפכה לאשלייה.

אך עלינו לחזור רגע אחורה, ולשאול 'למה שפלוני ידבוק בפנטזיה שהיא אשלייה בפוטנציה?,

עלינו לבחון את מה שעומד מולנו (מול פלוני ולא באופן פילוסופי תיאורטי):

מצד אחד: מציאות- קשה, כואבת, צריך להוכיח את עצמך בלי סוף, תמיד יהיו אנשים יותר טובים, יותר חזקים, יותר מוצלחים, יותר כישרוניים, ומה שלא תעשה לא תהיה כמוהם.

המציאות מלאה גירויים-

א. חושיים- ריחות נעימים ולא נעימים. מראות מקסימים מרהיבים וגם זוועתיים צורבי עין ונפש. חפצים חדים שיפצעו את גופי ונערה שתגרום לי להרגיש נוזל בידיה, ברזל רותח שישאיר צלקת ונוצה שתדגדג אותי עד שלא אוכל יותר.

טעם של עוגת שוקולד וטעם מגעיל של שוקו מקולקל.

וכן הלאה וכן האלה.

ב. נפשיים- שנאה, אהבה, כעס, שמחה, סלידה, משיכה, דיכאון, אופוריה, פחד. קשת שלמה של רגשות ותחושות המנהלות יחסי גומלין עם החושים.

המציאות מלאה תהפוכות לרעה לטובה ושוב לרעה- אתה לא שולט בעולם. השליטה היא אשלייה!

מצד שני: הפנטזיה- אני שולט, אני קובע- חומר בידיי. אני יכול להיות הכי גדול שארצה- עולם מושלם.

הבעיה היחידה שהמציאות מתערבת. אני צריך לאכול, ללכת לשירותים, ללכת לעבודה.

אדם שמתמכר לפנטזיה, שבונה לעצמו פנטזיה מורכבת שונא את העולם שלו, שונא את חייו, שונא את עצמו.

אם יבלע את עצמו בתוך הפנטזיה, יהפוך אותה לאשלייה, ליקום מקביל- מנותק מהמציאות.

עשיתי כאן את ההבדלה בין הפנטזיה לאשלייה.

את האשלייה עלינו להקטין לרמת פנטזיה. או להכחיד את אשלייה ולמצוא לעצמנו פנטזיות משל עצמנו. הפנטזיה היא מהנה כשהיא באה כממתק קטן במציאות. לא כתחליף, לא על חשבונה של המציאות.

עלינו להפנות את עינינו למציאות כמו שהיא- קשה, קרה, דורשת- ומדיי פעם לפזול לפנטזיה מתוקה.