למה אני לא מאושר?

זוהי תרבות של מגזינים טלוויזיה הורדות סרטים ומוזיקה בחינם.

כל אלה מחנכים לערך העליון- צרכנות. הערך הזה מטרתו היא לסובב את גלגלי הכלכלה. הכסף, שהוא הכוח, השליטה, הוא המניע את החברה.

החינוך מת. היוםה הדגש הוא על הצלחה האישית והבידור.

בפני כל אדם עומדות שלוש אפשרויות (כמובן בפני מי שמודע לכל אלה):

א. ללכת עם הזרם. ככה עובד העולם, "לי, כאדם פרטי אין מה לעשות נגד זה זה". זוהי אחת מתופעות הלוואי של האינדיווידואליזם- חוסר אמונה בכוחה של הקבוצה וההתאגדות.

ב. התנגדות. האפשרות האצילית משהו. באמצעות תנועות נוער, עמותות, טלוויזיה החינוכית..

באפשרות הזו אין ביטחון כלכלי מוצק במיוחד. היא כמובן נותנת משמעות, מספקת וממלא את האדם בתחושת שליחות. כמה שיותר תחבוט באלטרואיסט ובפציפיסט וכמה שתקשה את דרכו, כך ירגיש יותר גאווה ויותר בטוח בצדקת מטרתו. פציפיסט מאושר זה פציפיסט שסובל, שקשה לו, שמרגיש עצמו קדוש מעונה. אין

 אושר גדול יותר לאנרכיסט, מכך שירביצו לו שוטרים- זה רק מוכיח את טענתו.

השמאלנים הקיצונים לא חושבים על מה יקרה אם תיפול חומת ההפרדה. מהי יעשו עם כל המחבלים והפנאטים ולאיזה כיוון יופנה כל הנשק הנאגר ברצועה. הם רק רוצים להפיל אותה בחיוך צדקני.

ג. האפשרות השלישית.  IF YOU CANT BEAT THEM- JOIN THEM . לשלוט. למכור את הפנטזיה להמונים. לא משנה איזו פנטזיה. אם זה שר הטבעות, טלנובלות, קומדיות נעורים או פורנוגרפיה- כולם מוכרים פנטזיה המספקת בעקיפין צורך מסויים שיש למספר רב של אנשים. הצורך להיות חזק ודומיננטי. צרכים גבריים של להרוג ולנצח. צורך בדרמה והתרגשות בחיים חסרי התלהבות. הבטחה לנעורים מעניינים יותר וסוערים יותר. לספק פנטזיות מיניות- בלי קשר לעובדה אם יש בן/בת זוג לקהל היעד או אין.

מקצועות רבים מוכרים פנטזיות, שקרים והבטחות. מקצועות רבים מטרתם לחזק את השליטה בהמונים, לשמן את גלגלי המכונה המדינית שדורשת יציבות,  ולצמצם את המחשבה על מרד ושינוי המחשבה הפוליטית. מרד וחוסר יציבות לא מכניסים כסף.

פרסומאות, מפיקי תכניות "ריאליטי" תסריטאות, בימוי, צלם דוגמנות צלם סרטי פורנו (מרטש תמונות). וכן, גם פסיכולוגים תעסוקתיים.

אחת ממטרותיו העיקריות של הפסיכולוג התעסוקתי היא לצמצם כמה שיותר את המרחק בין הזהות האישית של האדם למקום העבודה שלו.

מטרתו היא שכמה שיותר מאנרגיית החיים, הליבידו, היצירתיות הרצון להתקדם ולהתפתח- יופנה אל מקום העבודה. אמנות כשלעצמה יכולה לעשות נפלאות לנפש האדם. באמצעותה יוכל להאדם לבטא את עצמו ולהכיר את נפשו טוב יותר.  אבל זה לא כלכלי, כך שאין סיבה לחנך לאמנות לשם האמנות. אפשר לנתב אותה למקומות אחרים- כמו פרסומאות או כתיבת תסריטים.

החלטתי שזו תהיה דרכי בחיים.

כל אחד יכול לקבוע לעצמו מהי האמת שלו, מהם הערכים שינחו אותו בחייו.  אך בסופו של דבר היא נקבעת ע"י המיינסטרים. החלטתי להיות אחד מהמוני שליטיו.

אחרי שהצטברו יותר מדיי הקלטות קטנות בפלאפון, ונמאס לי לדחות את הכתיבה לזמן אחר הוחלט במקם שני פוסטים גדולים- רק שני של פוסטים קטנים- שהוא העיקרים של הפוסטים שהיו אמורים להיכתב, מסקנות סופיות ושאלות חדשות.

סוציאליזם: ההבדל בין עזרה והושטת יד:

יש לעזור לחלשים (מבחינה סוציו אקונומית) ולחזקים (אשר נמוכים ב"פירמידה" הסוציו אקונומית  אך חזקים ברוחם- בעלי יוזמה, בעלי מוכנות להשקיע ובעלי יצירתיות) להם צריך להושיט יד.

זאת על מנת לא לתת לחלשים לשקוע יותר מדיי- להגיע להומלסיות, למצב שאי אפשר להאכיל את הילדים ושאר תופעות שאפשר לראות בארצנו ובאמריקה.

הושטת יד לחזקים-  על מנת לתת ה ז ד מ נ ו ת. הזדמנות לפתוח עסק, הזדמנות להשקיע בפרוייקטים- זאת עלמנת שיפתחו את הכלכלה.

לסיכום- לא לתת לחלשים לשקוע יותר מדיי. לחזק את החזקים. מטרתה של המדינה היא להשקיע בחזקים על מנת שיפתחו אותה מבחינה כלכלית כדי שיהיה לה את היכולת לעזור לחלשים.

מתירנות מינית:

מתירנות מינית מתבטאת בלא לראות משהו מוזר בלקיים יחסי מין מלאים או כמעט מלאים עם זר מוחלט שפגשתי במועדון, לא לראות משהו מוזר בלהצטלם לסרטים/אתרי אינטנר פורנוגרפיים. טבעי לחלוטין להתלבש פרובוקטיבי לבית בספר.

הגורמים למתירנות מינית:

א. ניכור. על מנת להתגבר על הבדידות, על זה ש"אין חבר/ה שאין לי חברים, שאני חוזר כל יום מהעבודה ואין לי עם מי לדבר, אין לי את מי לחבק- בעיותיו של האדם בחברה המודנית.

ב. מחסור בחיים רוחניים. אנשים כמהים לרוחניות. הם טסים להודו, ומצטרפים לכתות- קוראים ספרי ניו אייג' עם "אמת-אינסטנט" שמסבירים לך איך לחיות, ולא נותנים לאדם להגיע לכך בעצמו. לא קוראים מספיק ספרים, אין מספיק גירויים שמאתגרים את האדם מנטלית- הכל ניתן כבר על מגש של כסף, ואין לאדם אפשרות להתחזק, להגיע אל מטרותיו שלו בעצמו.

ג. עידוד התקשורת אשר מחזקת את הנ"ל ומעודדת מיניות מוגזמת על מנת למכור מוצרים שונים.

ככל שעובר הזמן, ברור יותר שהפנאטיות המוסלמית, התרבות הערבית, אשר נושאי דיגלה הבולטים הם אוסאמה בן לאדן, איסמעיל הנייה (ראש החמאס)ונשיא איראן, אחמדניג'אד, היא התרבות האחרונה שעוד מתנגדת למערב.

תרבות אשר מרימה ראשה בזעם מול הטלוויזיה המהפנטת, לאינטרנט המפתה, למאכלים המשמינים ולכל שפע המערב.

התנגדות שבאה לידי ביטוי בפרעות המוניות של עמחא זועם והפגנות מלאות תיסכול.

יותר ויותר אנשים מבינים שהמלחמה מתדפקת על דלתנו. אסתכן ואגיד אולי אפילו מלחמת עולם שלישית. אירועי ה11 בספטמבר היוו את יריית הפתיחה. זוהי מסקנה קשה שכבר לא נאמרת רק בלחש.

אנחנו עומדים על סף פיצוץ.

זוהי אינה מלחמה בין ארצות.

זוהי מלחמת האדישות המערבית מול הפנאטיות המוסלמית.