השבוע יצא לי לראות ערימה של ילדים על אמא אחת.

תינוק בבטן

תינוק בעגלה

אחד במותן

ושניים בוגרים בגיל הגן משתרכים אחריה.

והאמא הזו נראתה כל כך עייפה ומותשת ועם כל זאת היא דיברה לילדים בנועם, בשלווה-פשוט להעריץ אותה.

חוץ מפעם אחת, כשאחד הזאטוטים השתטח על הריצפת הקניון בדרישה לממתק שהוא לא בד"צ.

היא רק אמרה לו במתיקות : " קום צדיק שלי, או שאפליק לך" .

המראה הזה הזכיר לי סיפור שסיפרה לי אחותי א' (בקיצור אתי , שבתעודת הזהות קוראים לה אסתר - אם ההורים שלי היו קוראים לי בשם דומה לזה - הייתי תובעת אותם!):

הקדמה:

אחותי אתי גדולה ממני בארבע שנים - היא יפה,קטנה,רזה וקומפקטית , אנחנו לא דומות אחת לשניה בכלום.

אני אוהבת אותה מאוד, ביני לבין עצמי אני קוראת לה "קוסמת" - לא משנה באיזו שעה אני אפתיע אותה, תמיד היא תיראה במיטבה.

הלק בציפורני הידיים תואם לרגליים.

השיער - צבוע לפי מצב הרוח ( היא בתקופה של "בלונד אפרוח" - זה  מזעזע!)   

אפילו בטרנניג של בית - היא נראית מיליון דולר.

אף פעם לא הבנתי איך היא מספיקה לתחזק את עצמה ככה - כשיש לה שישה ילדים קטנים בבית. ( בזכותה הממוצע המשפחתי עלה ל- 2.75% ).

אני רק עם שני ילדים,מקטרת בלי סוף על הכביסות,לא מספיקה כלום וכבר עשר שנים מנסה להשיל מעליי את עודפי הלידה האחרונה. 

הסיפור:

אחותי א' נמצאת בישיבה ארוכה ומתישה - הפלאפון לא מפסיק לצלצל.

היא אף פעם לא מנתקת את הפלאפון בישיבות, לא משנה עד כמה הישיבה חשובה -חשיבות עליונה לילדים שלה!

הבת הקטנה מתקשרת ומדווחת לאמא שלה בבכי מרורים, שהאחות הגדולה משכה לה בשערות.

האחות הגדולה חוטפת את הטלפון , ומדווחת לאם שהקטנה סתם שקרנית!

אחותי מסבירה להם ברוגע, שהיא בישיבה חשובה ושיתקשרו שוב רק אם יש דם!.

אנשי הישיבה מחייכים בסבלנות...

אחרי כמה דק' הבן מתקשר, רק להזכיר לה שלא תשכח לקנות לו ג'ל לשיער.

אחד מאנשי הישבה, שואל אותה בהתעניינות כמה ילדים יש לה

כשהוא שומע שיש לה שישה ילדים, נפלט מפיו "וואווו" גדול, כי היא באמת נראית ילדונת ולא אם לשישה ילדים.

"אני מוריד בפנייך את הכובע" - אומר האיש, עם מבט טיפה מעריץ.

"לא לא"! - עונה לו אחותי בזעזוע, "בעלי הוריד את הכובע כבר שישה פעמים"..

מוסר השכל:

שימו כובע על הראש!

אחותי היפה, את בטח תקראי את הקטע הזה - הוא נכתב בהומור ואהבה גדולה.

אני מבקשת מראש סליחה - סליחה שאמרתי לך שהבלונד הולם אותך, את פשוט היית כל כך מרוצה עם ה"בלונד פריחה" הזה...יאללה תחזרי להיות אדומה!!

אמא בואי ניקח את העגלה של הסופר - יהיה לנו יותר נוח

אין צורך,תספיק לנו סלסת כיפה אדומה

אחרי שתי חבילות מחברות הבנתי שאני צריכה עגלה גדולה.

ממתי שמים עגלת סופר בחנות לספרי לימוד?!

חבל שלא שאלתי אותם אם הם עושים גם משלוחים..

את קניית הספרים והציוד עשיתי בשבוע שעבר - החלטתי להיות חרוצה ולא לחכות כמו כל שנה לרגע האחרון ולהפוך את הקנייה לסיוט.

רק בעייה אחת לא לקחתי בחשבון - כל האמהות באשקלון החליטו להיות חרוצות באותו היום!

הרגשתי שאני נמצאת בתוך שוק הומה אדם, רק חסר שאחת המוכרות תעלה על כיסא משרדי שמכרו שם ותכריז בקול : "רק היום רק היום - קנה סיילוטפ ותקבל שדכן"! ( אחלה מבצע- קניתי גם).

ב"שוק" הזה היו שורות של תיקים חשודים.

350 שקל לתיק - זה לא מחיר פיצוץ?!

כשהמוכרת התחילה לחשב לי את הקניה - כמו בסופר,לכל פריט יש ברקוד.

איך שאני שונאת את הצליל שהמכונה עושה כל פעם שהיא מזהה את המוצר, אני יודעת שזה הזמן שלי לשאת תפילה לאלוהי הכרטיסים : " בבקשה בבקשה , עשה שהכרטיס שלי יעבור..ושלא יכתוב על הצג של המוכרת: חוצפנית, כבר עברת את המסגרת"...

המוכרת לוקחת לי את הכרטיס

אני עוצרת נשימה..

גברת...

גברת..

מה מה מה...

אני צריכה חתימה.

אוףףף, אנחת רווחה

מעניין עם אלוהי הכרטיסים

יהיה חביב אלי גם בחנות הבגדים

מינוס 4 ק"ג סה"כ

הדוקטור המפחיד שלי, חייך אליי היום בפעם הרשונה , ואפילו הוציא משפתיו  משפט מורכב: "יפה יפה"..

יאללה עוד 16 ק"ג

קטן עליי

היי טליק - אני מבטיחה לא ללחוץ שוב פעם על הרובריקה של הנושא החם ככה סתם.

עשיתי את זה רק פעמיים בפוסטים האלה:

הכלנית שלי - בתקופה שהנושא החם היה "שושנה דמארי ז"ל"

נא לא להפריע - כשהנושא החם היה "הפרעות באכילה".

אני אשתדל לא לעשות זאת שוב,כי אני פחות ילדותית(שקרנית) וגם אני כמו ישרא גדלתי בשנה (כמעט)

אני יושבת וחושבת מה באמת ישרא בשבילי.

אני מבלה פה שעות, לפעמים עם תחושה של נשאבת למקום,אתם מלווים אותי גם בחיי המציאות - הרבה פעמים יוצא לי לחשוב/לדאוג או להיזכר במשהו יפה/מצחיק הקשור אליכם.

אני לא כותבת רק בשביל עצמי.

אני מחכה לתגובות שלכם - ואתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה פעמים הם רוממו את מצב הרוח שלי, פקחו את עניי לראות דברים אחרת,

אני עוד סופרת כניסות - פחות מבהתחלה.

הקיצר - גם אני זונת רייטינג.

באותה מידה שאני אוהבת לכתוב, אני אוהבת גם לקרוא - דרכם אני משכילה,מרחיבה אופקים.

והכי חשוב - מצאתי מלא חברים חדשים.  

המון תודות ליריב ולטליק שלנו

מזל טוב לך ישרא.

ועוד משהו - המון תודות לכל מי שבחר בי ל"ישראוסקר" , הפתעה נעימה נעימה.

ומי שעוד לא בחר - אז יאללה, אוליי אני אקבל במתנה חצי שנה מנויי פרו. 

 http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=7403&blogcode=4699107

ניסיתי,באמת שניסיתי לישון

אפילו שתיתי שתי כוסות עם קינמון

שתיתי משהו קר

ואפילו התעסקתי עם היקר

הגוף חלש מעייפות

בפנים עליזות

וואי אני משוררת בשעות האלה!

כל כך חשוך ושקט בחוץ, יש לי תחושה שרק אני והאוטו זבל ערים בשעה הזו.

אבל אני לא רוצה לדבר על זבל - היה לנו ממנו די והותר בחודש האחרון.

יומיים התהלכתי עם מצב רוח בסגנון מויישה אופניק (רח' סומסום) , ואני דווקא מזכירה יותר את קיפי הקיפוד..פחות 2.5 ק"ג,כמובן.

אתמול עננת הקוטריות התפזרה,נמסה לה עם החום הכבד והמתיש בזכות כל כך הרבה דברים שקרו לי בפחות מיממה.

איזה יום.. - אם היה אפשר לשמר יום כזה, לעטוף אותו באריזה ורודה ולשלוף אותו מהבויידם של הלב בכל פעם שכואב ..

בעצם זה מה שאנחנו עושים תמיד עם הזכרונות הטובים, הנוסטלגיה- הם נשלפים מדיי פעם עם קצת אבק של עצבות ,געגוע.

יש לי "אריזה" כזו - העטיפה  עדיין מבריקה, אבל פחות כואבת ואני יודעת שגם על האריזה הזו במשך הזמן ידבק אבק עצוב/מתוק.

מעניין מה החבר היקר שלי היה אומר על היום שהיה לי אתמול.

הוא בטח היה אומר משהו כמו:

"מפגרת..הייתי מת לראות אותך סוף סוף מאמינה בעצמך"

פחח- אבל אתה מת...

דיי, דיי - אני מצליחה להכאיב לעצמי עם ההומור השחור הזה.

אז מה היה לנו אתמול - אושר,אושר גדול , אני לא יכולה לפרט בדיוק על מה , רק רוצה לשתף אותכם בתחושה.

אתם מכירים את פעימות הלב הנשמעות דרך הגרון ?, פעימות המונעות את יכולת הדיבור,האנדרנלין עולה, תחושת עירנות מוגברת - ואני לא מתכוונת לסקס.

וכל זה כי מישהו (חשוב,שאולי דרכו אקפוץ מדרגה) מאמין בי יותר משאני מאמינה בעצמי.

תחזיקו אצבעות

בבקשה

* את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בסביבות ארבע בבוקר אחרי לילה נטול שינה, והפעם לא מדאגות או ממחשבות מטרידות.

* בימים הקרובים אהיה פה פחות - אז סליחה מראש.

כל כך אוהבת אותכם...אשלים חוסרים ביום שבת או בלילות לבנים יפים

נשיקות

חיבוקים   

קמתי היום על רגל שמאל..

עוד פעם נכנסתי עם הזרת  הימנית בקיר.

אני כל כך כועסת על השלומיאליות שבי, הרי הקיר לא יזוז והגיע הזמן שאחרי ארבע שנים באותו בית שאני אכיר את הסיבוב למדרגות ולא אתנגש בו..

אני שוקלת לשים שם תמרור "עצור" - אולי זה ימנע ממני לקחת את הפניה בחדות.

אם פעם התגאתי שיש לי איבר רזה בגוף ( זרת זה איבר נחשב!) עכשיו גם הוא שמנמן ,נפוח,כואב ומעוות מרוב ההתנגשויות- אני צריכה דחוף פחחות לאצבע.

ובכלל אני מצב רוח כזה קוטרי..

הבן הקטן התחיל את מזמור "אמא משעמם לי"

אין בעיה מתוק, תביא את חליפת ריקודי הבטן מהארון  ואני כבר פוצחת בריקודים  על השולחן עד שצוות הווי והבידור יגיעו.

עם הבן הגדול- ויכוח נצחי אם הוא שם את הגומיות של הגשר בשיניים.

הוא כל פעם שוכח את הגומיות, עם חוסר האחריות שלו הוא עוד ישכח גומיה חשובה ויהפוך אותי לסבתא קטינה.

והיקר- לא עולה לי בראש תלונה כרגע, אבל בטוח שיש !!

הוא טוען שאני לא נעימה ,וכבר יומיים אני לא ידידותית לסביבה

אני לא נעימה?!

אני לא נעימה?!

טוב..אוליי קצת מגעילה,ביצ'ית ,אבל רק בגלל שהיו לי כמה ימים מחורבשים.

וזה התחיל עם זיקוקים...אני לא מבינה למה מחוקקים חוק זמני שזיקוקים הם מחוץ לתחום,אסורים לשימוש עד שירגעו העניינים במזרח התיכון.

מעשה שהיה כך היה : אני במקלחת מסבנת את השתיים וחצי שערות שפיספסתי מהמריטה האחרונה ופתאום כאלה בומים חזקים, הלב פשוט צנח לריצפה ( בפעם הבאה אני אתקלח עם תחתונים - שיהיה ללב לאן לצנוח).

היו כמה שניות ספורות של חרדה, לא עליי אלא על הילדים -שניהם היו מחוץ לבית, הרי רק לפני שבוע הקאסם הגיע למרינה אז אולי..

כשראתי את השמיים הצבעוניים נשמתי לרווחה עם שיחרר קללה עסיסית: "הא לכם אוייב אכזר"..

אני אנצל את הבמה הזו לבקש מכל החתנים והכלות : בלי זיקוקים, זה מפחיד מבהיל ,וביננו- ביזבוז, אם הצד של החתן קמצן.

ואם אתם בכל זאת מתעקשים על זיקוקים - תעשו לי טובה,שימו להם משתיק קול!

אחרי פרשת הזיקוקים הייתה את פרשת "מפעל הפייס":

טלפון חסום ממפעל הפייס, קול רדיופוני מרשים שואל אם הוא מדבר עם רמה..

"כן" אני עונה בקול חלשלוש ונרגש , אבל בראש תיכננתי איך אני מוציאה לשון למנהל הבנק..

"רצינו לעדכן אותך ש"...ממשיך קול המלאך,זה הקול שבא לבשר לי שאני אוכל לקנות את הסנדלים המהממות שראיתי ולא לחכות למבצע.

"כן"...זה מה שהצלחתי להוציא מפי.

"יש מבצע".... 

עוד לא אבדה לי התקווה

אם לא אבדה לי התקווה, ז"א שזו קוטריות עם תקווה , קוטריות עם משמעות.

לקוטריות צריכה להיות משמעות?

אני יורדת יפה

במשקל חברים, במשקל..

מינוס 2.5 ק"ג.

עוד לא ראיתי את הקטן שלך..

ופ

איך המים"? , אני שואלת את הבנים

"נעימים וחמים כמו שתן" , עונה לי קשיש בחוף.

איכס,מגעיל- הלך לי כל החשק לשחות.

אמא, מה זה אוננות?,שואל הבן הגדול

אבל הסברתי לך כבר..זה שאתה משתעשע ומשחק לך בבולבול וזה עושה לך כיף נעים

(הבן הקטן – בהתקף של צחוק)

אני ידעתי, אבל רק רציתי להגיד לך..את יודעת..שגם אני..

ותגידי אמא, גם בנות מאוננות?

הבן הקטן, באטרף של צחוק מסביר לאחיו- "יא מפגר אחד, לבנות אין בולבול!"

אני מודיעה ליקר, שמחר אני מתחילה שוב פעם דיקור סיני

עזבי אותך משטויות, מעודד הבעל, המחטים לא משפיעים עלייך..בקשי שישים לך מסמר עשר.

מבאס

מוכרחים להאמין רמי קלינשטיין

 הכותרת באדיבות התקווה- תלונות אליו! 

כואב לי הגרון

זה בטוח בגלל המזגן שבעבודה.

בהכל אשם הטכנאי שלמה - אז מה אם הרשת הייתה מלאה אבק?,מי ביקש ממנו להוציא את האבק?

ועכשיו המזגן עובד טוב,ולי כואב הגרון.

ואוליי הכאבים הם משהו פסיכולוגי פסיכי אצלי?

באמצע כל האי שפיות שמסביב היו לי יומיים מלאי התרגשות.

עם כל הרוע, האימה והזוועה שמסביב ורגע לפני שהאופטימיות נעלמה ממני , מישהו שם למעלה החליט לתת לי שיעור תגבור(בטח אני מקוטלגת למעלה כקשיית למידה-בהקבצה ז') - ההוא במרומים לא שוכח את בניו ובנותיו הסתומים..

לפני כמה ימים אחד מאנשי הישוב התקשר אליי עם רעיון שאנשי הישוב יבשלו ויאפו לחיילים בלבנון - והוא יקפיץ את זה להם.

הרעיון תפס תאוצה - נשלחו פליירים לתיבות הדואר,עוד פליירים חולקו על ידי ילדי הישוב.

מושב שלם ( כ-200 משפחות) נרתם למבצע.

השמועה על המבצע פרשה לה כנפיים ( לא של עוף) ולפני שהספקת להגיד אורז ושניצל הישובים מסביב הצטרפו.

הייתם צריכים לראות את זה...את ההמולה,את שיתוף הפעולה ואת כמויות הדברים שהביאו.

היה רגע של בילבול - לא חשבנו שזה יגיע למימדים שכאלה.

וזה היה מבהיל- כי פתאום בנוסף לזה התחילו להגיע משטחים של ענבים,עגבניות שרי ואפרסקים..

הרכב המסחרי המתוכנן לנסוע , הוחלף ברכב מסחרי גדול בהרבה יותר.

הם חשבו על הכל ...החיילים הדתיים לא קופחו ונשלח נציג לרכישת 200 מנות אוכל בד"צ

היה שמח במושב ..

אם הייתם רואים את מימי הקשישה עם קערית ענקית של קוסקוס , לא מפסיקה למלמל דברי ברכה לחיילים.

או את כל האמהות,הנשים הצעירות שהבעלים שלהם בלבנון - כמו תזזית הן נעו בין החבילות- אירגנו,העמיסו ובטוח עלתה בליבם מחשבה שאולי משהו מזה יגיע גם לאהוב שלהם.

אחרי שהכל הועמס וכולם נפנפו לשני אנשי הישוב שהסיעו את אוכל האהבה ,התפזרה כל החבורה בשקט מוזר, בשקט של מועקה.

ורק לפני רגע..

גם עליי נפלה הנחיתה - זה לא תקין ומעוות כל המצב הזה,לעזור והתקרב לחיילים שלנו איכשהו דרך האוכל הביתי  זה עשה לי עצוב, רציתי  לבכות, רק בשביל לשחרר טיפה את כאב הגרון.

אבל לא...אפילו לבכות אין לי זמן!

זרם טלפונים של אם אפשר להביא עוד, אם שבוע הבא תהיה התארגנות כזו וכמה טלפונים מעצבנים של למה לא הודענו לפני ( תמיד חייבים להיות את הקוטריים האלה?!, ממש מתחשק באותו הרגע לתת להם מכה בראש עם איזה שוק או ירך של עוף)

אחרי שנרגעו הטלפונים ( משכתי בכאילו , בטעות, את חוט הטלפון...אף פעם לא עשיתי את זה, אבל הייתי חייבת עשר דק' שקט) יצאתי החוצה לעשן את הסיגריה ( אני יודעת שזה איכסה פיכסה - אבל אני לא מעשנת במשרד, כי זה מסריח ) ולהירגע טיפה..ולהיזכר ביום המטריף והמלא אהבה שהיה לי רק יום לפני כן.

סופי,מוקה,איריס,נטע(דבש),רונית - המפגש איתכם הצליח למלא לי את המצברים בנשמה,בכל האי שפיות שמסביב אתן הדבר הכי שפוי ומלא אהבה שקיים.

כל כך אוהבת אתכם על זה!

בטוח אני אכתוב פוסט על זה - אבל בנתיים אני שומרת את הכיף שהיה לי לעצמי.

שבת יפה חברים שלי

את קבלת השבת אני עושה בחוף הים.

אין כמו בורקס עם חול!

אני כבר חודש עם תסרוקת אפרו על הראש ומחמאות אין ספור בסגנון :

"אישתי, אפילו עם התספורת המכוערת הזו אני אוהב אותך"

או

"גבהת, או שנדמה לי?".

והמחמאה שהמיסה אותי: " רמה ( וואי, הוא זוכר איך קוראים לי!) תורידי את השיער הליפה מהראש"..

אבל אני לא נכנעת בקלות!

התלתלים בסוף יבינו שהם צריכים לרדת לכתפיים ולא לטפס גבוה לשמיים

אז זהו- שלא

בתלתלים שלי אין שום די אן איי של בינה, להיות מפגרת גם בתלתלים זה די מבאס.

קמתי כהרגלי הבוקר לחייך לעצמי מול המראה ולהצחיק אותה טיפה (אני אוהבת לעשות לה פרצופים)

ולשאול אותה את השאלה היומית: " מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?"

הרגשתי שעוד שניה המראה הייתה מתנפצת בכעס ואומרת לי משהו בסגנון של: "יא' חוצפנית אחת ,את לא חושבת שאת מגזימה?!"

אוקיי,הבנתי את המסר...אפילו שיש בי אהבה לשנות השישים, אין שום הצדקה שאני אסתובב ככה, וחוץ מזה תסרוקת כזו  דורשת הרבה מאמץ וכספים - לשנות את המלתחה לטוניקות וסרטים צבעוניים ולהתחיל לעשות אהבה ( זה דווקא מצא חן בעניי) ולא מלחמה - זה לא אופנתי .

הלכתי ללולו הספר - זה הספר שלי  עוד בימים כשהייתי ילדה קטנה רכה ושמנה.

אצל לולו הספר לא צריך לקבוע תור - פשוט מגיעים ומסתפרים. 

הוא תמיד מקבל את פניי עם חיוך קורן החושף שיניים צהובות ומכריז במבטא מרוקאי כבד: אהההה( לפעמים אני בטוחה שזו בכלל מילה במרוקאית.) עוד פעם ניסית להעאאעריך (ככה זה נשמע) את השיער?!

חפויית ראש אני מתיישבת בכיסא שליד הכיור- עאלק חפוייה..איך אפשר עם השיער המתרומם הזה.

ממש יופי לי - הפכתי להיות מתרוממת בשיער.

כשלולו שוטף לי את השיער הוא לא מפסיק לדבר אפילו לשניה - איש חכם ומדהים עם כל כך הרבה תובנות, אבל בחייאת באתי רק שיוריד לי את הרעמה מהראש.

אני סולחת לו על הפטיפון בפה רק בגלל שהוא יודע לחפוף - אני סוגרת את הלסתות חזק חזק בכדי שלא יצאו לי קולות של חדר מיטות

אחחחח אוווווו אייייי - פשוט אוגזמה בראש.

אני רק מבקשת ממנו בקול רפה- עוד פעם ..עוד פעם עם המרכך

לחפוף הוא יודע

לספר- לא כל כך

 הגדול: אמא,הסתפרת יפה (חכם)

 הקטן: את דומה לבן (תם)

אני:פרצוף מבואס (וזה שאינו יודע לשאול)

הקטן: בעצם יפה לך להיות אישה גברית (רשע)

הוא:תביאי לי מספר

אני: לא..לא עכשיו

הוא: פעמיים את דוחה אותי כבר!

אני : נו טוב...תרשום...  050-5

הטרור לא חדש שלנו – אנחנו גדלים ומגדלים את ילדינו  בתוך האימה והשכול.

תינוק אחרי שהוא לומד להגיד אבא ואמא – הוא יודע שאם הוא לא יאכל יבוא ערפת /סאדם/נאסרלה  להבהיל אותו.

והילדון המתוק הזה הולך לגן – הוא קצת בוכה בהתחלה, אבל הוא נזכר שהוא חזק , וכשיהיה גדול הוא יהיה חייל אמיץ עם רובה שעושה פיו פיו אמיתי ולא כמו רובה הפלסטיק שיש לו מפורים שעבר.

ובגן הם משחקים בקוביות ובפינת הבובות אבל גם עושים תרגילי ספורט – הגננת לימדה אותם "תרגיל" חדש- איך רצים בצורה מסודרת ובשורה, בדיוק כמו חיילים לממ"ד או למרחב מוגן.  

חמש שנים עוברים על דן, עוברים בריקודים,טרור ופיגועים

הוא כבר גדול ויודע המון.

הוא מכיר את המפה של המדינה – והוא כבר יודע:

שבצפון – זורקים קטיושות

במרכז- יש פיגועים ואוטובוסים מתפוצצים

ובדרום- להם יש רק את הקאסם

בשיעורי הטבע , הם ישאו עיניהם אל השמיים לא בשביל לזהות איזה נחליאלי עם הסינר הלבן – אלא בשביל להפגין ידע נרחב  בסוגי ציפורים נודדות ממשפחת הליקופטרים והמטוסים.

האזעקות כבר לא מפחידות אותם – הרבה פעמים כשאין זמן , הם פשוט משתטחים מתחת לשולחן.

לפעמים נוחת איזה טיל בחצר בית הספר – ואם יתמזל מזלם , הם יצליחו לקחת פיסת מתכת למזכרת.

ודן שלנו כבר נער- והוא כבר לוחם

כמו כל נער אחר ביקום הוא לוחם בחצ'קונים ובהורמונים המשתוללים.

בגיל הזה הוא כבר עבר את הנשיקה הראשונה

ואם הוא לא מלא חצ'קונים- אולי גם את הזיון הראשון,ואולי הוא גם מצא את אהבתו הגדולה.

אבל שיא האורגזמה- הוא צו הגיוס הראשון

הוא כל כך מתרגש, הוא לא שם לב איך אמא פתאום שקטה. הוא מתחיל לרוץ כל יום על הים ובליבו תקווה להתקבל ליחידה קרבית מובחרת ושהרופא הצבאי לא יפסול אותו על רשרוש בלב או חוסר פעימה.

והוא עושה חייל בצבא

ביום העצמאות הבא, שוקלים לבחור בו בתור חייל מצטיין

הוא ילחץ יד לנשיא (המזדיין)

אבל במקום אות גבורה, דן היפה שלנו מקבל רק קבורה

עם מטח יריות של רובים אמתיים

אפילו הרמטכ"ל נושא דברים

והוא ממהר

הוא צריך לקבור היום  עוד שני חיילים.

אני מתעקשת להישאר אופטימית

אני מתעקשת להאמין שהסיוט הזה יגמר בקרוב

אבל..

אבל..