אני מביטה בך כבר די הרבה זמן. מספיק זמן, כך שאם העיניים שלי היו קרני לייזר סביר להניח שלא היה נשאר הרבה מהראש שלך. אבל אם הן באמת היו קרני לייזר אתה יכול להיות בטוח שלא הייתי משתמשת בהן כדי להרוס אותך. אתה הרי הדבר הכי יפה בעולם שלי, לפחות כרגע.

דווקא יש דברים יפים בעולם שלי. רק שהם לא כאן עכשיו. רק אתה. המוח שלי אומר ששני דברים יפים לא יכולים להיות באותו מקום בו זמנית, כי אז היקום יקרוס. וזה דבר טוב, כי אני לא יפה ואתה כן, אז זה אומר שאנחנו יכולים להיות זוג מושלם.

"אם רק היית מכיר אותי.." אני אומרת לעצמי "היית מתאהב בי בטוח." אבל זה לא כל כך נכון להגיד דבר כזה, כי אם היית מכיר אותי אולי בכלל לא היית מחבב אותי. אולי אפילו היית שונא אותי. ובזה אני פשוט לא אעמוד.

השעון שלי אומר שכבר עברה שעה. אתה קולט? כבר שעה שאני בוהה בך ואתה אפילו לא שם לב. אבל זה לא אכפת לי. באמת שלא. העיקר שתהיה כאן, קרוב אלי. ובעצם יותר רחוק מתמיד.

אני יודעת שאני הורסת את עצמי, מפוררת לעצמי את הלב כל דקה שאני ממשיכה לשבת כאן ולהסתכל עליך. ובכל זאת אני לא מסוגלת לנתק את עצמי ממך. בטח שלא לקום ולדבר איתך. בסוף הרי ממילא אני אמצא את עצמי בבית, תופרת מחדש את הקרעים. כבר נהייתי ממש טובה בזה, אם לומר את האמת.

אני מביטה בך כבר די הרבה זמן. מספיק זמן בשביל להבין שאני בלתי נראית בשבילך. ובכל זאת אתה עדיין הדבר הכי יפה בעולם שלי. לפחות כרגע...