תוך שלושה ימים וחצי בבית של אבאמא אי השפיות חשה צורך להראות שהיא קיימת.
כאילו כל דבר שצריך לעשות כרוך בלגרור אחריך סלע ענק
דפוס קבוע של התנהגות שנדמה שאין ממנו מוצא.
מה שגרם לי לתהות עד כמה ויותר מכך עד מתי אנחנו נשארים בתוך התסבוכות שהמשפחה שלנו כופה עלינו (במידה שכל משפחה בצורה כזו או אחרת מעניקה ליקירה מטען כזה או אחר להמשך הדרך.)
ואם בשעה שבה אני אנסה להקים לי משפחה משלי כמה מתוך אותן בעיות אקח לתוך אותה משפחה חדשה. האם אהיה שיעתוק של אמא שלי או גרוע מכך של סבתא שלי.
האם דווקא הבריחה הזו מאותו מטען גנטי ארור תהיה בסה"כ מלכודת סמויה מן העין של אותו שחקן עליון להביא אותי לאותה התנהגות בדיוק?
האם כבר עכשיו בתוך המשבצת הזוגית אני מביאה לידי בטוי תבניות התנהגותיות שנחשפתי אליהן בביתי (סביר להנח שכן) ובן זוגי היקר סביר להניח מביא גם הוא משהו מביתו ומה זה יוצר (מפלצת???..)
האם הרצון החזק כל כך לא לחיות את החיים שלי כמו הורים שלי (וממש לא כמו ההורים של החבר) יביא אותי למקום יותר טוב?
לפעמים זה מרגיש כמו מלחמה אבודה מראש .
לפעמים זה כמו ניצחון שלא שווה את המאבק עבורו
מה יקרה אחרי הנקודה הזאת
מאיפה יבוא הטעם מאיפה יגיע העניין?
*תהיה לסיום והתחלה?
מה כוחן של נבואות ?
ולמה לעזאזל קראתי הורסקופ אחרי שנמנעתי מלעשות זאת 4 שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
