הסיפור הבא מדבר על עוזי.
עוזי, כמו שחברים שלו קוראים לו, הוא נהג מונית מתל-אביב. לפעמים הוא גם נוסע לרמת-גן ולשדה התעופה בן-גוריון, אבל התחנה שלו נמצאת בתל-אביב על גבול יפו. בתור נהג מונית עוזי הספיק כבר לראות הרבה בחיים, חתיכת חיים למישהו בן 60. כן, עוזי שלנו כבר בן 60. לא ציפיתם שלמישהו בן 60 יהיה שם כזה, "עוזי". עוזי זה הרי שם של מישהו צעיר, נמרץ, שהיה בסיירת ועכשיו מחלטר קצת לפני הטיול להודו. אז לא עוזי שלנו. עוזי שלנו באמת נלחם ביום כיפור, אבל זה היה ב73, ועכשיו הוא נהג מונית מתל-אביב.
יום אחד עלתה איזו זקנה למונית של עוזי, איפה שהוא עובד, בתל-אביב, יש הרבה זקנות, אז הוא לא הביע עניין מיוחד, עוד לקוחה שעולה למונית. שאל אותה לאן, היא נתנה לו כתובת, הסיע אותה. היא שילמה וירדה מהמונית. "יום טוב" זרק לה בנימוס, חיכה שתסגור את הדלת והמשיך ליסוע.
ככה הוא המשיך עד שסיים את המשמרת שלו ב6 בבוקר - משמרת לילה הוא עשה באותו יום. נסע בתל-אביב וחיפש לקוחות, מדי פעם קיבל קריאה מהתחנה ונסע לכתובת מסוימת. ככה הוא עשה כל יום, עד היום, וככה הוא עושה גם היום.
אם קראתם עד לפה חיכיתם לפואנטה, אבל אין פואנטה. אין לו מטרה בחיים, הוא חי רק בשביל להמשיך לחיות, להמשיך לשרוד. סוג של פרדוקס - החיים של עוזי הם חיים חסרי פואנטה, וזו בעצם הפואנטה - שלחיים שלו אין מטרה, אין תכלית.
בשיעורי ספרות של כיתה י"א אפילו את הכינוי "אנטי גיבור" עוזי שלנו לא יקבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
