פעם היתה בי סבלנות למילים. הייתי חושב אותן, מגלגל אותן, מקריא אותן מהסוף להתחלה, מוסיף להם איישן או סתם בוהה בהן. אבל היום כבר אין לי סבלנות. כשאני צריך מילה, אני ישר רוצה אותה. את האחת. את המילה שלי! את זו שאני חושב, זו שאני רוצה לכתוב בדיוק לפני הפסיק ואחרי הנקודה. בלי תהייה, בלי מחשבה שניה. ישר ולעניין. פעם היתה בי סבלנות למילים. והיום היא נעלמה. היא נעלמה מזה כבר, אבל היום ברור לי עד כמה היא איננה עוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
