| 4/2003
 קארי פקטור
אם יש משהו שלמדתי כשהייתי מעודדת על רולרס ב"חודש אמריקה" באייס (בבחינת "עזבו אתכם מכדורגל - הצנרת האמיתית יושבת באינסטלציה"), הוא שבגד-גוף כחול עם פונפונים פותר את כל הבעיות בעולם, ואין דבר כזה אף-פעם "לא יכול להיות". העולם פשוט זה הדבר הכי פחות צפוי שיש. כמה שתגידו לעצמכם יום-יום "לא לא, אין סיכוי שזה יקרה", "הליפסטיק לא באמת נגמר לי", "העדשה היחידה שנשארה לא באמת נקרעה", "המסטיק לא באמת נדבק לי לסוליה של הג'ימי צ'ו החדשה" (נו, תהיו קטנוניים) - תמיד תמיד יצוץ ברגע האחרון אחוז הסטייה הזה ויגרבץ לכם מול הפנים כמו סוטה. הוא מחכה לכם כמו גאון שוויצרי, ושלא תעזו להקשיב לשארוולים המדברים מהפנג-שוואי כי מחשבות חיוביות או נרות ריחניים לא באמת יעזרו. אם הקריסטל שלך צריך להישבר, מותק, הוא יתרסק עוד לפני שתנקי את האבק מהמשקופים. ועם כל הכבוד לחמסות עם עין כחולה, הן באמת קצת טורקיה 81'.
גם אופטימיות, שכל חודש יקום המדען החדש שיגיד כמה היא אבן-דרך לחיים טובים (משהו אבן-דרך, מקסימום אבן בכליה) - במבט מהצד היא תכונה דיי פוסטמית. נורא יפה הסמל של היין והיאנג, נורא שרמנטי להגיד "לוטוס", נורא מרתקים היו השעירים האלה מהשבט של המאיה. אבל מצד שני - כמה אינטליגנטיים כבר יכולים להיות אנשים שמדברים ב"פוצי-קוקי-נושי" ושרים קומבאייה? קיפי יותר ריאליסטי מזה. ואפילו אני כבר מסוגלת להודות כיום עם יד על הרקטום שהגעתי בחיי למאורות שלא האמנתי בחיים שיצא לי לראות. האמנות מחייבת, הכספומט מתמאנייק, וכמו שתפסה כבר אפילו מיכל אמדורסקי - יש חלטורות שאפילו פן לא יכול לתקן. אם תצטרכי לחלק בלונים ברולרס בשביל לקנות קפאין, את תחלקי בלונים ברולרס עד שמארשל יגלה אותך. ולא משנה לאף-אחד שעם הפה-דה-בורה שלך היית יכולה להיות כוכבת במיומנה (או על שולחן של איזה בר באילת).
ולמה התשתי אתכם עד כאן? או, אז ככה. כבר מתחילת העונה בערך אני לא מפסיקה להסתובב ברחובות ולקטר על האופנה האיומה החדשה והמכוערת. "איכס, הכל נראה דוחה!", אני מקוננת באוזני ש' חברתי, אחרי שיבה מעוד מסע מפוקפק בעזריאלי. "ירוק זית, למה??! דגמ"חים! אלוהים!". משזעקת התוכחה שלי מתאדה ונשכחת, אני נובחת במועקה של אמא לשבעה עם משכנתא עוד פעם. "דגמ"חים, ורשת, וחאקי, ודגמ"חים!!! רק לילדות ממושקפות מהצופים מותר ללבוש דגמ"חים! אף אישה לא יכולה לקום בוקר בוקר עם התחושה האומללה שבידיעה שיש לה בארון דגמ"חים! אין שום סקסיות שם, את לא מבינה??!". וש' הרחומה מקשיבה ומעודדת, "אני יודעת", היא נאנחת, "למות". וככה זה נמשך שוב ושוב, לפחות פעמיים בשבוע. "הכל מגעיל!", אני מזדעקת, ובוהה בעצמות הבריח של גלית גוטמן. וש' אומרת "וואלה, נכון". "המכנסיים מגיעים לאמצע המשולש!", אני בוכה, ובוחנת את הכושלהאמאשל ליהי אלון. וש' מגבה "לגמרי נכון". "צריך לקרוע את כל הקטלוגים של העונה! החלטתי!", אני מכריזה חגיגית. אם כי, אני חושבת, יש לציין שאפילו אזור הכוס של יב"ז נראה יותר טוב ממני. וש' בשלה, "נכון, נכון".
את מופע האימים הזה שלי פתרתי זמנית בהחלטה החשובה לא לעשות קניות. כלומר, בטח שקניתי. קניתי סיכות, גרביים, קרמים משונים. פעם גם קניתי מלחי אמבט מדליקים צבעונים כאלו שמבטיחים לעשות לך עור רך כמו יונק בן יום. אבל בגדים - לא קניתי. כבר ארבעה חודשים בערך שאני במבצע התנזרות שופינג מאסיבי בכל חלקי הגזרה, תוך בילגון מכוער ואינסופי של הארון. לשואלים הכנתי דוקטורינה משלי: "עיסוק המלחמה הזה", אני נואמת בכאב לכל מתעניין, "יצא לגמרי מכל פרופורציה". את סירובי העיקש להיות קורבן אופנה התחלתי לגבות בכל מיני מלבושים משונים פרי-ידי. ג'ינסים בהירים, חצאיות מוזרות, חלקי חולצות קרועות שהבאתי לחיבור משונה. וככה אני מרחפת לי בין המרצפות. "אני לא קורבן!" אני צוהלת, "יש לי דעות שלא מושפעות, דעות משל עצמי!". כי בינינו, גם הדעה שאיתי אטיאס הוא ערס קטן ומחורמן ובהחלט לא דוגמן - היא דעה.
אבל שלשום עליתי לעצבים אפילו לעצמי. זה היה בבוקר, כששפכתי את כל הארון על הרצפה ואפילו אז, נשבעת, לא מצאתי בגדים. לא היה לי כוח לצאת ולכתת רגליים עם השפיץ הזה, אבל בקושי מצאתי חצי ג'ינס קטן, ונמאס לי לשפוך את האג'נדות שלי על כל פלוני. חוץ מזה שאתם בטח תקראו לי מופרעת, אבל אני מוכנה להישבע שהארנק שלי התחיל לדבר. כשסגרתי את הטלוויזיה והקשבתי חזק אפילו הצלחתי לשמוע אותו קורא לי בחשש ומצייץ: "נו כבר, נועית, תגהצי את הכרטיס". בלית ברירה לבשתי איזו גופיה מעאפנה ויצאתי לשינקין. לא לפני שהבטחתי לעצמי באחראית ש"רק חולצה אחת שלא קשורה למלחמה".
בחנות הראשונה שנכנסתי אליה מצאתי חולצה. היא אולי הייתה ירוק זית, אבל לא, אמרתי לעצמי, "את קנית כי זה מתאים לעיניים ולא כי את נפגעת טרור אופנתי". בחנות השניה אני זוכרת שמדדתי איזשהו מכנס מתקפל, "אבל הכיווץ למטה הוא רק כדי שלא יהיה חם", סתמתי לי בהחלטיות את הפה. מכאן היו עוד ועוד חנויות, אבל כל מה שזכור לי מפה הוא חושך דומם ואפל. אני לא זוכרת שומדבר שקרה אחר-כך חוץ מבולמוס אופנה מטורף שכלל מאה מדידות, אלף "מהמם!", ובערך שבעים גיהוצים מתמשכים. חברה שלי מספרת שלא הצליחו להשיג אותי בסלולרי איזה שמונה שעות. שמונה שעות הסתובבתי כמו שווארמת הציידים ברחובות, ומי חשב בכלל על טלפונים? הייתי בכזה אמוק, שכל שיכולתי לחשוב עליו הוא מי תגהץ הפעם את הכרטיס הממגנט שלי ואיך היא תתאים לי לשיער. האם תהיה זו מיני, חצאית הדגמ"ח השחורה עם האותיות באנגלית? אולי תהיה זו לוצ'י, החולצה הכחולה עם המחשוף והפסים? לגופיית הרשת השחורה יש אחלה איכויות, ולדגמ"ח הירוק יש שיק מדליק של שיגועים. מי תעשה את הקרדיט? ואולי ניתן לכולם ביחד להתגפף אחד על השני באורגיה עצבנית עם עוגיות נשיקה? אני אומרת לכם, הייתי במצב סופני. יום שלם נעתי בסחרחורת על השפיצים כמו איזה שד טאזמני, וכל מקום שעברתי בו התבלגן עד כלות. תכירו: טאז בנטולילה, מפלצת הקניות.
הבוקר שאחרי, כצפוי, היה יותר נורא מכל הנגאובר. כשקמתי אתמול והבטתי ליד המיטה, גיליתי חשבוניות מקומטות על סך אלף שקל, ארנק קרוע שזרוק על הרצפה ושש שקיות מלאות בפריטים של ניצולת פיגוע אופנתי. כלום לא עבר מעלי, ומכל מוכריי לקחתי. אין אצבע, יש יד. אין ביס, יש עוגה. ואני, חברים, פשוט כבשה קומפולסיבית בלתי נלאית.
מושפלת ונבוכה גררתי בכוח את הרגליים לארון. איך אומרת מורשת ברדשו: אם כבר לעשות ביד עם עוגות - לפחות תתלבשי אופנתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
