עיר הירח

[לזכר שירה בנקי]

המאכלת נשמטה מידו.

למולו יחידו אשר אהב-

סמור מפחד. דמעותיו

הודפות את פני הגורל.

וכל האלוהים הגדול:

המים, האש, הנצח-

רחוקים מגעת,

והוא- האהוב-

קרוב, אמיתי. הריח

של אימתו חריף ומנצח,

ממלא את החלל ולא משאיר מקום

לכל הידוע מראש.

נפלאתה אהבתך

בחצבה סדק בצוקי ליבך;

שברירית כמו פרפר אל מול הדבקות.

מה אכתוב על המלחמה?

לא תרועות פאתוס.

אולי אכתוב:

ילד משחק בחול

ורגליו הזעירות למודות רפש שחור,

והוא קובר בובה קרה, ובוכה:

"אבא, אבא".

גברים הם כולם משתפי פעולה.

אותם יש לספור אחרת.

ואצל ילדים צריך להבחין

האם החזיק בידו איזה חפץ.

השאר נשים.

ואני בוכה על כתפיהם

של המגינים עלינו,

ודורשת לשלומם,

לשלומנו,

ומתי כבר נעשה שלום?

שהרי שלום לא יבוא לבד.

בנתיים מלחמה,

ואין בי צד שלא בוכה,

אפילו כפות הרגליים,

ואני שונאת את כל המנהיגים:

"למה זה נופל על הראש של האנשים?".

וכולם ממלמלים: מאוחדים, מאוחדים...

כמו בסרט אימה,

ודורשים שלא אכתוב על המלחמה.

"האם אי פעם הרגשתם שמשהו בסיסי מאוד לא בסדר ולא ידעתם להגיד מה?"

ביום שלישי שעבר החליטה הממשלה להעביר את התקציב ואת חוק ההסדרים, מהלך שהולך לפגוע אנושות באזרחי מדינת ישראל, כידוע. 

אני רואה את זה כיום אבל אישי, אפילו אישי מאוד. מדוע? משום שלפי כל ההערכות שיש בידי (דוגמא) אנחנו, חברינו, חניכינו, הורינו, בני קהילתנו הולכים לסבול נטל כלכלי משמעותי נוסף (עליית המע"מ, עליית מס ההכנסה לכולם, תשלומים נוספים על צהרונים, בריאות) וכן יש קיצוצים נוספים שיגרמו להפרטות נוספות, ואנחנו כבר רואים איך נלחמים בכל הכוח לפרק את איגודי הנמלים ולהפריט אותם. אם לא הספיק לנו יש לנו את ההתקפות החדשות של הממשלה נגד הדמוקרטיה. אחרי כל זה בא לך לקפוץ מקומה 7. זה באמת מצב מייאש.

מייאש? מצויין! הבו לנו מתייאשים. התעצמות הקפטילזם מתבטאת לא רק בכך שהוא הופך עצום וגדול ומאיים להטביע את כולנו, אלא גם בכך שהוא נהיה יותר ויותר עצם מובדל מאיתנו, לא עצמנו-ממש. נוצר כאן חלון הזדמנויות שלא יסולא בפז. 

כידוע לכולנו הקפיטליזם עובד כמעין מערכת של דיכוי המשלבת בתוכה את כל שלושת הרמות, כמו מעין מטריקס. ובדיוק כמו המטריקס למערכת הזו יש חורים, קטנים, אך לא פחות ממשיים מהמערכת עצמה.

מה בעצם כל כך רע לנו בקפיטליזם של ימינו? הקפיטליזם של ימינו מעודד ומייצר בניין על מנוכר, מנצל, מדכא, האדם בו הוא כמעט (ולעיתים ממש כמו) חפץ, המטרה היא הון ולא שחרור האדם, הקפיטליזם רותם את ההישגים הטכנולוגים של האדם למטרות אכזריות ומדכאות, ועוד.

אם נסתכל בזה מעט יותר מקרוב נראה מערכת אמונות שהיא בניין על של הקפיטליזם: מערכת "או אני או אתה" המפורסמת, מערכת של תודעת מחסור.

אמנה כאן מספר ביטויים של מערכת האמונות הזו במציאות המודרנית [אנחנו הולכים להתייחס רק להיבטים החוקיים של התופעות, למרות שלכל התופעות הללו ישנם גם היבטים בלתי חוקיים]: גזענות, שוביניזם, דיכוי וניצול של בעלי חיים ושל אנשים, משילות, הומופוביה, כפייה דתית.

כמובן ישנם עוד ביטויים של אותו הלך הרוח- או אני או אתה; אם אני יותר חזקה אז אני אשלוט בך ואנצל אותך למטרותי, ואם אתה יותר חזק אתה תעשה זאת לי, לעולם לא יהיה מספיק (מקום, אהבה, אוכל, עושר, משמעות, אמת) בשביל שנינו גם יחד.

וכאן אנחנו חוזרים אל הצוהר. מהו הצוהר? הצוהר הוא חריץ קטנטן שמכרסם לאט לאט במערכת האמונות הזאת, צוהר שככל שהוא גדל יותר כך קורסת מערכת האמונות כמו מגדל קלפים. איך יוצרים צוהר כזה? הרי מערכת האמונות הזו חזקה כל כך, ומחוזקת כל הזמן. צוהר שכזה נוצר ע"י הייאוש, כשהדבר שקצת מציק לנו הופך לדבר שלא עוזב אותנו, מציק לנו מאוד, עד שעיניינו נפקחות כדי סדק צר, ומעט מעט אור מתחיל לחדור פנימה. זו ההזדמנות שלנו! 

בתקופה האחרונה מתחילה התעוררות מסויימת, דברים שעד עתה הציקו לאנשים בחדרי החדרים, או גרוע מכך- לא הציקו להם כלל, מתחילים לפתוח פתחים והזדמנויות. זו התרומה האמיתית של המחאה החברתית בקיץ (אפילו עוד אחת), זו ההתעוררות האמיתית במעבר לטבעונות, זוהי אחת מתוצאות הלוואי של ייאוש מהכלכלה, ועוד אחת מתוצאות הלוואי של היאוש מהמערכת הפוליטית.

אנחנו, כתנועה, אמורים לייצר את ההזדמנות הזו עבור אנשים, כמו לדעת להרחיב פתחים אלו כל הזמן (שהסכנה שהם ייסגרו מהר מדי ואנשים יחזרו אל ההדחקה היא גדולה מאוד בגלל כל אמצעי הדיכוי). פתחים כאלה עשויים לייצר אופוזיציה סוף סוף, כמו שהם גם עלולים לנקבר אותה (במידה ולא שופכים את האור על הדברים הנכונים אנשים עלולים ליפול לייאוש קטן או להבין שאין מה לעשות). 

אחד הכלים שלנו כתנועה ליצור סדקים כאלה הוא מחאה (על כל צורותיה), משום שמחאה היא שימת הלב המשותפת לכך שיש משהו שהוא לא בסדר ואנשים לא מוכנים לשתוק כלפיו. אם יש משהו שהוא לא בסדר עד כדי כך שאנשים יזיזו עצמם מהבית כדי למחות עליו, עצם העובדה הזאת מערערת את הביטחון בשיטה שהיא טובה מיסודה, עצם החשיפה לאלטרנטיבה באופן שלא נראה לאנשים "קיצוני" (קיצוני כמו שיתוף כלכלי, קיצוני כמו תנועה), לדוגמא להשתתף בשולחנות עגולים, מזכירה לאנשים שניתן שלא לקבל את היש העכשווי כמובן מאליו נצחי ובלתי ניתן להחלפה, אנשים שמשתתפים באופן פעיל באקט של מחאה מרחיבים בדרך כלל את הצוהר אף יותר מכך. וזה בלי להייתחס להישגים נוספים של המחאה בשדה סדר היום הציבורי, והקולות הפוליטיים שלפחות חלקם הלכו לכיוון הנכון.

עדיין לנו כתנועה נועד תפקיד חשוב מאין כמותו- לקחת אחריות על האופן בו מתבצעת פעולת המחאה, לייצר לפעולה זו אלטרנטיבות נוספות ולקיימם, ליצור אמנות מחנכת (גם מגוייסת אבל בעיקר שאינה מגוייסת) ולהפיצה בקרב הציבור הישראלי, לחבור למיואשים כמדריכים וכשותפים להתהליך ארוך של כינון המהפכה. האם הפעולה שאנחנו עושים פותחת צוהר? זו צריכה להיות השאלה המעוררת החדשה שלנו.

בנימה זו- צור ניצור! והנה קישור להרצאה שממנה נשאב הרעיון במקור (אצלי) של דרכים שונות לפתיחת הצוהר.