21/01/2000. היממה האחרונה. ביום חמישי בשש בערב סיימה מיכל ניב להגיש את "היפות והאמיצות". בשמונה אכלה אצל חברים וצפתה איתם ב-"מי רוצה להיות מליונר?". אחרי חצות ישבה בפאב הקבוע שלה ושתתה ג'ק דניאלס. בשתיים בלילה נסעה לאולפני הרצליה. בשש בבוקר חזרה הביתה. בשבע טלפנה לחברות. בתשע פתחה את הדלת ואספה מחדר המדרגות את עיתוני השבת. עד עשר השאירה הודעות רבות במשיבונים של חברים קרובים. אחר כך היא מתה.
(מתוך ארשת)
בשנת 1997 שברתי את היד. פרקתי את הקמיצה בידי השמאלית וקרעתי את הגיד התואם. פציעה לא פשוטה, ואני שמאלי. עברתי ניתוח וחודשיים של פיזיוטרפיה. התקופה הזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי. הכאבים וחוסר היכולת לתפקד הם לא הגורם שעשה אותי מאושר, חודשי הגימלים גם לא תרמו הרבה (אני מהמוזרים האלו שנהנו בצבא). הסיבה לאושר שלי היתה פשוטה - גיליתי תכנית רדיו שפשוט שינתה לי את החיים. זמני הפיזיותרפיה דרשו ממני להיות בתל השומר כל יום בשעה קבועה, ובדרך הייתי שומע רדיו תל-אביב. היפות והאמיצות כבשו את ליבי. בתקופה ההיא הגישו את התכנית מיכל ניב ביחד עם תמר מרום (ששנתיים אחר-כך הוחלפה ע"י עינב גלילי). הייתי צוחק, מתרגש, הכל. מיכל ניב ייצגה את כל מה שחיפשתי באישה. הכי חריפה שאפשר, הכי חכמה שאפשר, הכי מצחיקה שאפשר, וכל-כך כל-כך כריזמטית. היא הייתה האדם הראשון שהערצתי. הייתי מאזין קבוע והתעניינתי כמה שרק אפשר. בין יתר ההשפעות שלה עלי, היא גרמה לי להגדיר מחדש את הטעם המוסיקלי שלי. עצב הפך להיות הקו השולט. ידעתי שהחיים שלה היו דפוקים. שאבא שלה התאבד. שאחיה התאבד גם הוא בעודו בצבא. חלק מההערצה שלי אליה כאדם נבעה מהיכולת שלה להתמודד, להצליח לצחוק ולהצחיק. הרגשתי שזה מאחוריה, שהיא אדם מלא בהווה. כמה טעיתי.
ביום שישי, ה-21/01/2000, עשיתי מסיבת יומולדת לחבר שלי בחוות סוסים בצהלה. המסיבה הייתה הכי נפלאה שיכול להיות. אנשים נהנו ורקדו בטירוף. מושלם. שום דבר לא הכין אותי לטרגדייה שעומדת לבוא. בסיום המסיבה נכנסתי לאוטו עם ידידה שלי, הנעתי והדלקתי את הרדיו. She's like a rainbow של הרולינג סטונס. נגמר השיר. Last night I dreamt that somebody loved me של הסמית'ס. אמרתי לידידה שלי "זה נשמע כאילו מיכל ניב ערכה את המוסיקה!", פשוט מכיוון שאלו שניים מהשירים שהיא הכי אהבה. בסיום השיר היה שקט, וקטע מוקלט אמר "רדיו תל-אביב משתתף בצערה של משפחת ניב" (אל תתפסו אותי במילה). ואז היה עוד שיר עצוב. הלב שלי נפל לתחתונים. בלי שליטה אמרתי "אני לא מאמין. הם בטח עובדים עלינו או משהו כזה. לא יכול להיות". הגעתי הביתה ולא היה לי איך לבדוק. השתגעתי. למחרת בצהריים שמעתי על זה בחדשות.
היא תלתה את עצמה.
ביום ראשון באתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני מתכוון לנסוע להלוויה, לא משנה מתי היא. הוא ראה שזה חשוב לי ומייד אישר, לא שאל שאלות. איש גדול. נסעתי. זה היה אחד האירועים העצובים בחיי. אולי אם היא הייתה יכולה לראות כמה אנשים באו, כמה אנשים בכו, אולי זה לא היה קורה. פרדוקסאלי משהו, אני יודע.
כתבו הרבה על ההתאבדות שלה. היא הציתה מחדש את הדיון אודות ההתאבדות של סלבריטאים לטובת הנצחה. איפשהו מצאתי את המשפט "ניתוח שלאחר המוות מראה שמיכל ניב עצמה היתה קרבן של יחס אוהד לתופעת ההתאבדויות". אני חושב שזה זיון שכל אחד גדול, פארדון מיי פרנצ'. לדעתי מה שמוביל אדם להתאבד נמצא רק בתוך עצמו. אבל מה אני יודע...
הסיבה שבגללה כתבתי את הפוסט הזה היא האמונה שלי בהנצחה. אם מישהו מכם הכיר רק עכשיו את השם מיכל ניב, עשיתי את שלי. למענה ולמען המשפחה שלה. אני אזכור אותה תמיד כאשה מדהימה, מופלאה, מודל לחיקוי. עצוב.
לפני סיום, שני דברים.
כשמיכל ניב הגיעה לראיון קבלה בגל"צ, שאל אותה מפקד התחנה דאז מה הוא השיר שהיא הכי אוהבת. היא ענתה Last night I dreamt that somebody loved me. המפקד הופתע. איך יכול להיות שבחורה כל-כך צעירה בחרה בשיר העצוב עצוב הזה. לדעתי זהו השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם. זהו השיר שאני הכי אוהב. חשבו על המלים.
Last night I dreamt that somebody loved me
No hope, no harm, just another false alarm
Last night I felt real arms around me
No hope, no harm, just another false alarm
דבר שני. אם לא זכיתם להכיר את היפות והאמיצות, אני ממליץ בחום לשמוע. ניתן למצוא הרבה קטעים באתר ההנצחה של מיכל.
מידע נוסף ניתן למצוא בוויקיפדיה.
פוסט דיכאוני, אני יודע.
מוקדש באהבה לאישה שהלכה מאיתנו. אני אזכור.
לאתר הבלוג הראשי
לרשימת הפוסטים המומלצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
