תקופת המבחנים הבאה עלינו לרעה הזכירה לי סיפור נחמד מעברי, סיפור שהתרחש עת הייתי מדריך ג'ודו צעיר.
השנה שנת 96, הזמן הוא החופש הגדול בין י' לי"א. החופש הגדול ההוא לא היה שונה מהחופשים הגדולים האחרים - גם בו הייתי מדריך ג'ודו בקייטנה גדולה באזור השרון. לתפקיד מדריך הג'ודו איכויות רבות מעבר לשכר הנאה והעבודה הנחמדה. מדריכות בקייטנות, כידוע, הן עם מתוסכל. מדריכות בקייטנות בנתניה - על אחת כמה וכמה. הילדים מעצבנים, אלימים, מלוכלכים והכי גרוע - כנים עד כאב. בתור מדריך הג'ודו, דמות בעלת פאסון אחושילינג, כשהייתי פוגש מדריכה בפעם הראשונה הייתי דופק את הנאום הקבוע:
"היי אני geebor. התפקיד שלי הוא לא מדריך ג'ודו, אלא פותר בעיות עבור המדריכות, מוציא לפועל ופסיכולוג לעת מצוא. אם יש ילד בעייתי שאת רוצה ליישר את מודיעה לי לפני התחלת השיעור ובסופו הוא הופך להיות הילד הכי טוב בקבוצה. ואל תתרשמי מהפוזה שלי מול הילדים, זה חלק מהתפקיד."
את הדברים האלו אני אומר במהירות האור, לא נותן לה זמן לעכל אותם, מסתובב לכיוון הילדים ואומר "כולם לשבת". דמיינו אותי אומר "כולם לשבת" בקול רגוע לחלוטין אך ב-150 דציבלים. זה משהו שמלמדים אותנו בקורס מדריכים.
ונעבור לסיפור.
באחד הימים הראשונים של אותו חופש גדול הגעתי לי כהרגלי לקייטנה. צעדתי לכיוון אזור האימונים שלי, הנחתי את הדברים, עליתי על מכנסי ג'ודו וחולצה לבנה צמודה והמתנתי לבואה של הקבוצה הבאה. מדריכה בלונדינית חיננית צועדת פנימה, מאחוריה משולש של ילדים צווחניים. מרימה מבטה אלי ועיניה כאילו גדלות בתדהמה. "איך קוראים לך?" שואלת אותי. "geebor" עניתי. עושה תנועה של בליעת רוק כאילו הרגע גילתה משהו מאוד מאוד חשוב והופתעה עד מאוד. "אני עינת" אמרה לי בקול רועד, הסתובבה לה וחזרה אל הקבוצה הרועשת.
כשהסתיים האימון פניתי לחפש את אותה עלמת חן אך כל שראיתי היו הילדים המתרוצצים לכיוון היציאה וענן אבק קטן הנושא את גזרתה החטובה של אותה עלמה מסתורית. האם היא הייתה מוכרת לי?... לא. יש לי זיכרון של צב ים, אני אף פעם לא שוכח פרצופים. היא בטוח מכירה אותי מהיכן שהוא, מבטה לא השאיר מקום לספק. אולי היא מכירה אותי מהטלוויזיה? לא סביר, אף פעם לא הייתי בטלוויזיה.
"נו שוין" אמרתי לעצמי, אולי היא סתם משוגעת. לו רק הייתי יודע איך ייגמר הסיפור...
שעה הפסקה. מה אני עושה? הולך להשתזף בבריכה כמובן. מוריד את מכנסי הג'ודו ושם בוקסר עם ציור של מיקי מאוס. לא מכיר דרך טובה יותר לגרום לבחורות לחייך למפשעה שלי. בזמנו הגוף שלי לא היה מבייש זורק דיסקוס טריפוליטאי כך שהייתי סוג של אטרקצייה בקרב המדריכות המשתוללות להן בבריכה. "תעשה קוביות", "תעשה משולש", "תעשה עמוד" ועוד כהנה וכהנה בקשות שונות, בקשות עליהן תמיד שמחתי לענות בחיוב. הנה לכן עמוד. הסתיימה השעה שלי בבריכה, העברתי בנחת את שני השיעורים שנותרו לי בטרם אשוב לביתי, נכנסתי לאוטו שלי (פורד אריקה 84 בצבע תכלת, שווה פוסט שלם) והתחלתי בנסיעה. הבלונדינית נשכחה לחלוטין, רק נחת ונחת.
ביום המחרת הגעתי לי לקייטנה כמו בכל בוקר. לקחתי את תיק האימון על כתפי וצעדתי בחזה מורם דרך שערי הקייטנה. מהרהר לי הרהורים שונים, הלכתי כשמבטי נטוע באדמה. דמות נכנסה לשדה הראייה שלי, דמות עומדת, רגליים נאות במכנסונים קצרצרים, פיסוק של 18 מעלות. הרמתי את מבטי. הבלונדינית מביטה בי, על פניה נסוך חיוך ענק, נראה כאילו הרגע גילתה את משמעות החיים היקום וכל השאר. "בוקר טוב" אמרתי, "את יכולה להזכיר לי איך קוראים לך, אני קצת סנילי". "עזוב שטויות ובוא איתי עכשיו" ענתה הבחורה, תפסה את ידי בחוזקה וגררה אותי אחריה בעוצמה מדהימה. חצי קייטנה עברנו והיא מסתכלת לצדדים וממלמלת לעצמה "פה לא מספיק שקט", "פה יראו אותנו", "פה יש קוצים" ועוד ועוד מלמולים. כשהעזתי לשאול "אפשר להתעניין לאן את לוקחת אותי?" רק הידקה את אחיזקה בפרק ידי הימנית ואמרה "אתה עוד תראה". "עוד מעט מתחילים השיעורים" אמרתי, והיא בשלה - "יש לנו עוד 26 דקות".
מאחורי אחד הביתנים (פינת היצירה כמדומני) היה אזור מלא שיחים גבוהים. שם היו הילדים הגדולים מתעללים בילדים הקטנים. לשם היא החליטה לקחת אותי. גוררת אותי בין השיחים, הם עוקצים ודוקרים אותי ואני רק ממשיך אחרי הטירוף המוזר הזה, לא יודע לאן הוא יוביל (טוב נו, קיוויתי שלקצת סקס טוב על הבוקר). הבלונדינית עוצרת בפתאומיות. מולנו שני שיחים צמודים. "ביניהם" ציוותה הבלונדינית. "אני לא יודע אם אני יכול-" דחיפה חזקה בגבי הוכיחה שאני יכול להידחק ביניהם, שם מצאתי מן כיס אוויר קטנטן אליו הצטרפה הבלונדינית לאחר 7 שניות לערך.
"שב" ציוותה בקול סמכותי אך רועד מהתרגשות. התיישבתי. "אתה geebor" אמרה באותו שילוב מוזר של שליטה ופחד. "אמת" עניתי.
אוי כבר נהיה מאוחר. מחר מבחן חשוב. אחלו לי בהצלחה. ההמשך יבוא בקרוב. לאחר תקופת המבחנים.
[לא, לא שכבתי איתה. היה הרבה יותר מעניין. ואני לא מדבר על תנוחות מעניינות אלא על דברים מעניינים באמת. מתנצל שאני משאיר אתכם ככה במתח - אין לי זמן לחיות בגלל כל המבחנים האלה, ואם אני סובל כולם צריכים לסבול! אין משחק! וברצינות, מקווה שתוך שבוע שבועיים אספיק לכתוב את ההמשך. בינתיים תעשו חיים. וואו רק להיזכר בסיפור הזה עושה לי צמרמורת. לא יאומן מה שהיה שם.]
הבלונדינית והשיחים - חלק שני...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
