אני מותשת מהתמודדות איתה
הבת הגדולה כבר שנתיים מתמודדת עם איזשהו קושי רגשי שמתבטא בתופעה פיסית.
ויש בי קושי להכיל את זה.
אני לבד במערכה.
במקום להכיל אותה, לעזור לה אני כועסת עליה ומוציאה עליה את התסכול שלי.
כל סשן אני באה הכי מכילה, מנסה ומנסה עד שזה מגיע לנקודה שאני מאבדת את זה.
בעיקר כי היא צורחת תוך כדי.
נשבר לי.
אני בן אדם מאמין, ואני תוהה לפעמים איפה ההוא שבשמיים לעזור לה. לעזור לי.
היא סובלת. כבר שנתיים.
תן אותותך.
תעזור.
כן, זה לא עובד ככה.
אבל ברגעי ייאוש המחשבות האלו עוברות בראש.
רק תפסיקי לצרוח כלכך.
רק תפסיקי לכאוב ככה.
אני לא מסוגלת להכיל את זה.
אז אומרים לי, תזהי את הרגע ותקחי את הרגליים שלך הצידה לרגיעה.
זה לא עובד ככה.
אני לא מצליחה להשאיר אותה לבד.
אני נשארת.
מתוסכלת וכועסת.
עליה ובעיקר על עצמי.
נמאס לי.
זה מוציא אותי מכל שפיות שהיא.
אני עייפה.
אין בי טיפת הנאה.
למה את לא מפנימה כבר, למה את ממשיכה להתעקש.
אין לי כוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
