כלכך הרבה לבן, כחול, ירוק.
כלכך הרבה סיבובים ואמירות.
רמות בטחון שעולות ויורדות.
כלכך רבה הכחשה והדחקה.
כלכך נמוך.
עצמי שלי.
והמראה כבר מציגה בפלטפורמה שונה.
היא נמצאת בכל זוג עיניים.
וזה מלוח, זה זולג. בלי שליטה.
בלי סיבה.
מרימה גבה, הרי איך תוכלי לומר בלי סיבה.
רוצה לשים עליך ראש.
לעצום עיניים. לדמוע.
להרגיש שהכל בסדר. לדעת שהכל לטובה.
לנשום את זה ולסגור כל דלת מערערת.
לבנות תבנית נכונה. מסלול מוח אם יורשה לי. ולזכור. מתוך למידה, שהכל נעשה בדברו.
בדברו פתח לי דלת שתפוסה חזק מאחור. מתברר שתמיד היא הייתה פתוחה.
כזאת שהשביל ממנה ארוך.
מיטה. כרית. אשמה. מחר עוד יום עבודה.
ושוב להניע. להצליח.
ושוב, מיטה. כרית. סיפוק.
ובין לבין לנסות לחיות.
הלב שלם. מאמין.
העיניים דומעות.
וזה כל היופי, יחד.
עצבות ושמחה.
כל הכחול, הירוק והלבן הזה.
מעוררים בי קינאה.
מרחיקים אותי מהמראה שעל הקיר אבל מדביקים לי בעיניים תמונה מעוררת רחמים.
זה היה נחמד להתחבק עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
