והשחקים הם הגבולות...

התלבטתי אם לכתוב כאן את הדברים האלו.

נפטרה היום עוד חברה מהסרטן המזוין הזה. וזה רק כמה ימים אחרי שנפטרה חברה אחרת.

שאלה חברה נוספת, שתבדל"א, האם אלוהים לא שומע?

עניתי לה שהוא לא שומע. הוא נעדר, חסר, איננו.

כי אני באמת חושבת שלו היה אלוהים בשמים, הוא היה דואג להשאיר כאן את האמהות עם הילדים הקטנים שלהן ולא לוקח אותן מהם.

ולו היה אלוהים הוא היה משאיר כאן את אחותי.

ולו היה אלוהים הוא לא היה מעביר אותי את כפרת העוונות שאני עוברת.

לו היה אלוהים, הוא היה רחום וחנון והיה דואג לי, שומר עליי, משגיח ועושה שאהיה בריאה.

הוא היה נותן לי לחיות חיים נורמליים, מלאים, יצירתיים.

לאור 3.5 השנים האחרונות, שנות המחלה שלי, ובעיקר לאור התקופה הנוראית שאני עוברת לאחרונה, הגעתי למסקנה שאלוהים - אין.

אולי היה, פעם. אבל היום אין. הוא נעדר, חסר, איננו.

גם אם הוא היה קיים אי פעם, היום הוא לא שומע ולא רואה.

אין אלוהים.

פשוט אין.