אני תחת השפעת גראס רפואי.
החלטתי לכתוב כדי שאוכל לקרוא איך אני נשמעת כשאני מסטולית. האם אני נשמעת רגיל או ששומעים שאני מסטולה?
על מה אכתוב?
על הסרטן שלי כמובן.
חל שיפור בתפקודי כבד. התרופה כנראה עובדת , ימח שמה הנאצית.
חתיכת חרא של תרופה קשה ובלתי נסבלת. אני מעריצה את עצמי שעברתי שני טיפולים בה כבר.
אבל היא עובדת.
אני מנסה לא לחשוב רחוק מדי.
כי מבלבל אותי הקטע של "מה אם אגיע לנקודה בה אתלבט אם לקחת את הסיכון של הפסקת הכימו והמשך רק מול ד"ר לי הסינית שמטפלת בי עכשיו".
מה אני אחליט לעשות?
מה תהיה רמת האומץ שלי?
אני בדרך כלל בן אדם אמיץ למדי!
יש שיאמרו אמיץ מאד.
אני מחכה לרגע שאתחיל ממש לצאת מהדיכאון. כי מה שקורה עד עכשיו הוא לא בדיוק זה. אולי זה עוד צריך לבוא, עכשיו שהגברנו את הלוסטרל (אנטי דיכאוני) ל 150 מ"ג. אולי אני מתחילה באמת לצאת מזה. ואני אצבור כוחות. ועד שנעבור דירה ב 1 ביולי (מצאנו בית באותו רחוב!!!) אני כבר אהיה בן אדם אחר, חדש. עוד אחד מהגלגולים שלי. כל פעם ממציאה את עצמי מחדש ועוברת שלב במשחק.
בנתיים אני מתה למצוא לי איזשהו עיסוק. אפילו פניתי בפייסבוק לחברים שלי שיזרקו הצעות. ממש חשפתי את עצמי שם, אבל לא אכפת לי, זה הקסם שבי, זה מה שתמיד עשה אותי כל כך מיוחדת, השיתוף האבסולוטי עם הקהל. החשיפה האישית.
אני פשוט מוצאת את עצמי משועממת כל כך הרבה פעמים ביום, שזה מדכא אותי ומעציב אותי ואני לא רוצה להרגיש עצובה שוב. די כבר עם זה.
אני חייבת למצוא לעצמי עיסוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
