והשחקים הם הגבולות...

כשאני מעשנת גראס אני מרגישה חיה סוף סוף. אני מרגישה שאני יוצאת מקליפת המוות העוטף אותי כמעט כל שעות היממה.

אני פתאום מחייכת, צוחקת, מתעניינת ועושה. כאילו הכל בסדר בעצם, כאילו שומדבר לא קרה.

הבעיה היא שכאשר ההשפעה פגה, ההרגשה חוזרת להיות לא נעימה והיא לעתים מאד מאד לא נעימה.

אז מה הפתרון? לסמם את עצמי כל הזמן?

אני לא רוצה למות

אני לא רוצה למות

אני לא רוצה לעזוב את העולם הזה!

אני לא רוצה להפרד מהאנשים היקרים לי!

אני תחת השפעת גראס רפואי.

החלטתי לכתוב כדי שאוכל לקרוא איך אני נשמעת כשאני מסטולית. האם אני נשמעת רגיל או ששומעים שאני מסטולה?

על מה אכתוב?

על הסרטן שלי כמובן.

חל שיפור בתפקודי כבד. התרופה כנראה עובדת , ימח שמה הנאצית.

חתיכת חרא של תרופה קשה ובלתי נסבלת. אני מעריצה את עצמי שעברתי שני טיפולים בה כבר.

אבל היא עובדת.

אני מנסה לא לחשוב רחוק מדי.

כי מבלבל אותי הקטע של "מה אם אגיע לנקודה בה אתלבט אם לקחת את הסיכון של הפסקת הכימו והמשך רק מול ד"ר לי הסינית שמטפלת בי עכשיו".

מה אני אחליט לעשות?

מה תהיה רמת האומץ שלי?

אני בדרך כלל בן אדם אמיץ למדי!

יש שיאמרו אמיץ מאד.

אני מחכה לרגע שאתחיל ממש לצאת מהדיכאון. כי מה שקורה עד עכשיו הוא לא בדיוק זה. אולי זה עוד צריך לבוא, עכשיו שהגברנו את הלוסטרל (אנטי דיכאוני) ל 150 מ"ג. אולי אני מתחילה באמת לצאת מזה. ואני אצבור כוחות. ועד שנעבור דירה ב 1 ביולי (מצאנו בית באותו רחוב!!!) אני כבר אהיה בן אדם אחר, חדש. עוד אחד מהגלגולים שלי. כל פעם ממציאה את עצמי מחדש ועוברת שלב במשחק.

בנתיים אני מתה למצוא לי איזשהו עיסוק. אפילו פניתי בפייסבוק לחברים שלי שיזרקו הצעות. ממש חשפתי את עצמי שם, אבל לא אכפת לי, זה הקסם שבי, זה מה שתמיד עשה אותי כל כך מיוחדת, השיתוף האבסולוטי עם הקהל. החשיפה האישית.

אני פשוט מוצאת את עצמי משועממת כל כך הרבה פעמים ביום, שזה מדכא אותי ומעציב אותי ואני לא רוצה להרגיש עצובה שוב. די כבר עם זה.

אני חייבת למצוא לעצמי עיסוק.

התלבטתי אם לכתוב כאן את הדברים האלו.

נפטרה היום עוד חברה מהסרטן המזוין הזה. וזה רק כמה ימים אחרי שנפטרה חברה אחרת.

שאלה חברה נוספת, שתבדל"א, האם אלוהים לא שומע?

עניתי לה שהוא לא שומע. הוא נעדר, חסר, איננו.

כי אני באמת חושבת שלו היה אלוהים בשמים, הוא היה דואג להשאיר כאן את האמהות עם הילדים הקטנים שלהן ולא לוקח אותן מהם.

ולו היה אלוהים הוא היה משאיר כאן את אחותי.

ולו היה אלוהים הוא לא היה מעביר אותי את כפרת העוונות שאני עוברת.

לו היה אלוהים, הוא היה רחום וחנון והיה דואג לי, שומר עליי, משגיח ועושה שאהיה בריאה.

הוא היה נותן לי לחיות חיים נורמליים, מלאים, יצירתיים.

לאור 3.5 השנים האחרונות, שנות המחלה שלי, ובעיקר לאור התקופה הנוראית שאני עוברת לאחרונה, הגעתי למסקנה שאלוהים - אין.

אולי היה, פעם. אבל היום אין. הוא נעדר, חסר, איננו.

גם אם הוא היה קיים אי פעם, היום הוא לא שומע ולא רואה.

אין אלוהים.

פשוט אין.