הבלוג שלי כל כך עצוב ... מי שקורא בו עלול לחשוב שכל חיי הם אוירות נכאים..אחת גדולה
אלא שאני למגינת ליבי מהאלה.. האלה שכותבים רק לכשעצוב, רק כשממש צריך כי מדגדג בעצבעות שבידיים, כי המילים ממש משוועות לצאת..
החיים קשים אבל רק לאלו שלוקחים את הדברים קשה אך האם זה נשלט אני תוהה ? האם ניתן לאמן את עצמך להיות אדיש להתרחשויות?
והאם זה שפוי להחליף עבודה כל חצי שנה לערך?
וכמובן שאני מלקה את עצמי בכל תקרית באשר היא...
ואני משכנעת את עצמי שוב ושוב במנטרה מייגעת ממש שלמצוא עבודה זה כמו למצוא זוגיות.. ואזי... אולי אני מאלו שלמצוא זה הצד הממש ממש חלש שלו.. ואם כושר המציאה שלי שפל כך כך... אז ניחא.. אולי זה בסדר שאני ככה ... מחפשת ללא לאות...
כי גם למצוא בן זוג לקח לי יובלים ! שמונה פאקינג שנים ! ואיך זה שאחותי מצאה תוך שנה? שנה מאז שנפרדה מהחבר הקודם לו.. שנה!! אז למה לי לקח שמונה?
ואיך זה שאחותי כל חייה עבדה בעבודה אחת יחידה, מייד אחרי הלימודים התמסדה,עבודה, זוגיות, משפחה.. זהו! ותדבק בם ולא תרפה! ולמה בי אף אחד לא דובק? למה?
ולמה מרגיש לי כל כל רע? כי אם העולם היה הפוך, מעודד תמורות, מקבל אליו בהבנה גם את הבוררים ...
הבטחתי לעצמי משהתחלתי את העבודה שאני מתרצה ! לא כי אני רוצה אלא כי אני חייבת כי אין ממש בחירה כאן בארץ הזרה/א .. ועד שמאצתי עבודה עם משכורת סבירה.. עליי לדבוק בה ולא לרפות.. אבל לא! אני ראוותנית! חמדנית! האין זה אחד מאיסורי עשרת הדיברות? "לא תחמוד" ? האם זוהי הסיבה לאומללותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
