לאדע מה זה, כנראה איזה מין סוג של תקופה עכשיו שאין לי כח אליה, אני חרא של בנאדם, ואין לי כח לכלום, אבל כלום, אין לי כח ולא רצון, לא רוצה לצאת מהבית אבל גם לשבת בבית אין לי כח, אין לי כח להפגש עם אנשים, ואין לי את היכולת להתרחק מהם, בשום דרך, גם כשרע לי, אני לא מראה, כי אין לי כח לעשות את זה, לעבור את זה, את כל מה שכרוך בזה, את השיחות של האנשים, רחמים, וכאלה..
הייתי רוצה שאנשים יתעלמו ממני, לא שיש לי את האומץ להגיד להם את זה, ולא שאני יכול באמת לבקש ממישהו לעשות את זה ולצפות שזה יעזור במשהו, לא יכול כבר להפתח לאפחד, לא יכול לספר כלום, אין לי למי, ולהפתעתי הרבה, אני גם כבר לא מחפש, זה כאילו שלא יהיה לי למי לספר ואין לי בעיה עם זה, למרות שיש לי בעיה קלה כזאת, אני מת להוציא כל כך הרבה דברים, אבל אני לא מצליח להפתח כלפי אף אחד, אני לא מצליח להיות עצוב, פשוט דכאוני.
פעם שניה.
אפשרי?
כנראה שגם הפעם לא.
אוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
