יש לי כ"כ הרבה נושאים לכסות. קודם כל, נ*גה נתנה לי מתכון מדהים לסלט מאודה. כרוב, גזר, פלפל אדום ותפוחי עץ חמוצים. הוספתי למתכון שלה כף סויה ושומשום מטוגן. ויצא פצצות לגבות ורסיסים לריסים. ככה:

פתאום הבנתי שמעולם לא סיפרתי על תותח, החתול המגה מגניב שלי שנולד במהלך עופרת יצוקה. למרות שהוא לא מסורס, הוא לא משתין באף מקום ולא מנסה לברוח. הוא לא מרגיש צורך להגשים את מיניותו עם נשות הרחוב, כי יש אני אז למה להתאמץ? תותח החתול מנצל אותי מינית ומנסה להכניס אותי להריון. עבור גסי רוח שבינינו (טפי, תתביישו לכם!): הוא מאונן לי על הידיים ומגרגר כמו מטורף. כשהגענו לקליפורניה ומיד נלקחתי לבסיס סגור בברסטו למשך חודש, תותח חטף זיהום בזנב, עבר שלושה ניתוחים והיה ככה קרוב להיפרד ממנו. אנג' התרוצצה אתו בין רופאים ואפילו העסקנו אישה שמבינה בחתולים כדי שתעזור לה. דבר לא עזר. הוא החליף אנטיביוטיקה אחת באחרת, עבר אין ספור בדיקות. תוך שבוע, אחרי שחזרתי מבסיס, תותח החלים. כגבר אל גבר, הבנתי את הכאב שלו שהיה אמנם פסיכוסומאטי אבל ללא ספק התחיל בביצים; אנג'לינה, לעומתי, טענה שמדובר בשברון לב. תותח נראה ככה:

ועכשיו לעיקר. כיוון ששלושה אנשים נתנו לי בראש עם שרביט (קיימן הכפרה, פועה, ונ*גה'לה), ומכיוון שתלונה על אלימות במשפחה לא באה בחשבון, אין לי ברירה אלא לפרסם את זה:

ככה נראית המכולה שלקחתי אתי לקליפורניה. את שאר הספרים השארתי בבית. בתמונה הראשונה מופיע המדף הרוסי. בפרונט ספרים שעזרו לי ללמוד את השפה ובשכיבה לב טולסטוי, פיודור דוסטוייבסקי, אנה אחמטובה, אנטון צ'כוב, מיכאיל לרמטוב וטורגנייב, אותם אני מעדיף לקרוא במקור. בתמונה השנייה – מדפים עם ספרים בעברית. כל הספרים של קפקא ושל ארי דה לוקה; חלק מספריהם של הארוקי מורקמי, של בשביס זינגר, של אלישע פורת, של פאולו קואלו, של א.ב. יהושע, של אונורה דה בלזק; ספרים על איוולת ועל העדינות, על השפעה בלתי הוגנת ועל ארוחות ערומות (את שארית האוספים השארתי, כאמור, בבית). במדף העליון מופיעים המילונים וספרי פילוסופיה, בתחתון – ספרי פסיכולוגיה וספרי ביוגרפיה של כל הלוחמים הדגולים מלפני קום המדינה ואחריה.

ארסנל הנשק האינטלקטואלי שלי מגוון מדי מכדי שאהיה מסוגל לבחור ממנו את הבודדים. למעלה מכך, אני לחלוטין לא עונה על דרישות השרביט: אף ספר מעולם לא שינה את חיי. הם כולם, כולל אלה שלא אהבתי, פתחו צוהר והעשירו את הראייה. חיי השתנו בעקבות מפגשים עם בני האדם. כשדקלמתי קטעים מספרים או ספרים שלמים, לא הספרים עצמם (או הקטע המדוקלם) עזרו לי לבחור את חבריי, אלא התגובה של העומד מולי להיותי מסוגל לדקלם, והיכולת שלו להבין מדוע בחרתי בטקסט זה או אחר, גם אם לא התחבר לטקסט עצמו.

אני חושב שאין אינטימי מלספר על ספרים אהובים ולכן מעדיף להשחיל אותם בזהירות בין טקסטים בבלוג או תוך כדי שיחה/תגובה ולא בהינף שרביט. כמו למשל משהו שכתבתי כשעזבה אותי לנצח אחד ארוך ששאב אותי מעולם החיים לתוך זה שמת הרבה לפניי:

איוולת והעדינות*:

…עדות שאכן החלה במשפט אני לא שלם בראש, שריגש אותי כל כך כי הוא סיכם בצורה הממצה ביותר את המצב הנפשי שבו היו נתונים עשרות אלפי בני אדם שסבלו חוויות דומות לזו שסיפר אותו אינדיאני בן שבט קקצ'יקל, וגם סיכם את מצבם הנפשי של אלפי החיילים ואנשי הכוחות הפרה-צבאיים שביתרו בעונג עילאי את אלה שכונו בני ארצם, אם כי עלי להכיר בכך שאין זה היינו הן להיות לא שלם בראש כיוון שביתרו את ילדיך שלך ולהיות לא שלם בראש כיוון שביתרת ילדים של אחרים, כפי שאמרתי לעצמי לפני שהגעתי למסקנה החותכת שכל תושבי הארץ הזאת הם אלה שבעצם לא שלמים בראש, מחשבה שהובילה אותי למסקנה גרועה אף יותר, מטרידה יותר, והיא שרק מי שאינו מצוי לגמרי בקו השפיות יכול להיות מוכן לעבור לארץ זרה שאוכלוסייתה לא שלמה לגמרי בראש, וזאת כדי לבצע עבודה שעניינה... איוולת / הורסיו קסטיינוס מויא (ספרו הראשון שתורגם לעברית).

...אני נוגע בשפתיך, אני נוגע באצבע בקו התוחם את שפתיך, אני מצייר את פיך כאילו ידי מולידה אותו, כאילו הוא נפתח בפעם הראשונה, ודי לי לעצום את עיניי כדי למחוק את הכל ולהתחיל מהתחלה, כל פעם מחדש אני מוליד את הפה שבו אני חושק, הפה שידי בוחרת ומציירת על פניך, פה נבחר מבין כל הפיות, פה שבחרתי מתוך חירות מוחלטת לציירו בידי על פניך ושמתוך צירוף מקרים שאיני מתיימר להבינו, הוא זהה לגמרי לפה המחייך תחת הפה שֶׁידי מציירת לך... משחק קלאס / חוליו קורטאסר (כמדומני עדיין לא תורגם לעברית**)

לא צריך להיות איש מקצוע, כזה שמתפרנס מחיטוט אובססיבי בנפשו של אדם, כגון פסיכולוג, סופר או שרלטן מתיימר, אלכימאי של שקרים ורבי-מכר, כדי להבין שאין בינינו דבר משותף: לא שפה, לא רגשות ולא חוויות שידמו זו לזו. אפילו הלאום שלנו משתייך לשני קצוות מנוגדים של המתרס הפוליטי והרגשי בעיקר. בסדק מדמם בראשי, אני חורט שוב ושוב את שני הקטעים בהם בחרנו, היא ואני, להיות ה"אהובים" עלינו מבין הספרים שקראנו בתקופה אחרונה, ולא מוצא אפילו רמז לגשרון, ויהיה קטן ככל שיהיה, שיחבר את עולמנו זה אל זה.

ואולי זה לא הורסיו, אלא אני שלא שלם בראש ולכן הטלתי עליו את תפקיד המייצג את הפצע הנמק שלי – את חיי שאין להם דבר משותף עם חייה ואינם שווים את השניה שהגיעה מיד אחרי שבריר-שניה במהלכו הסתכלתי ארוכות, זמן שנדמָה משל נמשך לנצח (מעין שבריר-שניה אינסופי), על האקדח, טרם חזרתי לעשתונותיי והחלטתי להעניש את שנינו על עזיבתה ולא להניח לה לחזור לעולמי עד שתלמד לתרגם לשפתו את עולמה.

*ואולי להפך.

כל מי שאני קורא אצלו כבר הוכה בשרביט. פרט לשניים. ריבר, עיניים שלי, תפוס! יעלילה, אהיה אסיר תודה אם תסכימי לחלוק ולו אחד.