נוסעת ברכבת לביטוח לאומי. נזכרת שלא קניתי כרטיס אבל חייבת לעלות כדי להספיק לביטוח לאומי כדי לקבל הנחת סטודנט לארנונה.
איש חרדי בוהה בי וניגש לשבת בעמדת צפייה אולטימטיבית. אני בוהה בו חזרה כדי שיפסיק.לא מפסיק.
אני בתחרות מבטים עם איש שמבטו דוחה אותי. מוציאה את הפלאפון, מצלמת אותו כדי להפחיד, לא מרתיע אותו.
האיש ממשיך לבהות בי עד שהוא יורד ואני דופקת לו מבט מלא שנאה אבל הרקבון שבו לא משאיר בו פחד כנראה.
בתור לביטוח לאומי אני מחכה כדי לקבל קוד למכונה שתתן לי טופס שפקידת מס הכנסה כלשהיא תסתכל עליו בדיוק לחצי שניה.
מסכת הלופים של המציאות כבדה עליי. מדמיינת ג׳ונגל אפל בו לא רואים אפילו את קצה קצהו המסתיים במקום בו מתחילה ציויליזציה
ואני תמיד בהמנעות מהיציאה מהסבך הירקרק, רצה במעגלים בתוך היער ומקימה לעצמי חיים שלמים נטולי ביטוח לאומי וחרדים בוהים, נטולי השוואות לאחרים, חישובים כלכליים, חוסר אמון באחרים, הקריינית הרובוטית ממשיכה להקריא מספרים ״מספר 191 לעמדה מספר 1״
תורי מתקרב, הקלה קצרה תבוא בעקבות הקרבה אל קץ ההליך הפרוצדורלי העדכני. ״מס 192 לעמדה מס 3״... בג׳ונגל אני נהדרת, דימוי הגוף שלי בשיא תפארתו,
אני ניזונה מפירות וירקות שמצאתי ולמדתי לגדל, אולי בונה בקתה קטנה לעצמי, אולי בונה כלי נגינה.
הפחד שביער לא יהיה לי על מה לנגן מגיח, מפריע לפנטזיה,
אני מזכירה לעצמי- ביער אין פחד כי אין מה להוכיח. אפשר לבנות מרימבה מעצים ודלעות או להמציא כלים חדשים. אולי אחרי תקופה ממושכת ביער אתגנב למקום עם פסנתר ואנגן שם בלי הפרעה. יצוצו ההשוואות הקדומות בזמן הנגינה, דמעה תזלוג בזוית העין ורגליי ישאו אותי הרחק משם, ארוץ לתוך היער שלי חזרה בריצה נסערת,
אמעד מעט בדרך וכשאגיע אשקע אל שינה עמוקה ומנחמת, אאגור כוחות כדי לשוב לתחושה הרגועה שלי ביער המנותק. ״מס 195 לעמדה מס..״ עוד 2 אנשים וזאת אני- הקלה מיוחלת. כמעט לא בא לי שיגיע תורי. שאוכל להשאר ברגע הזה ולכתוב על היער שהמצאתי.
היער שלא באמת המצאתי כי הוא קיים.
חששות ודאגות נוספות עולות כמו- בדידות. מי ירצה לבוא לגור איתי ביער הזה? האם אוכל לקחת איתי את הכלב שלי? על זה אני עונה לעצמי בבטחון שכן. הכלב יסתגל לסביבה טבעית מהר מאוד, החושים שלו יתחדדו ואנחנו נשמור אחד על השניה. על המסך כתוב ״הבא בתור: 197״ זאת אני, קשה לי להמשיך לכתוב כשהתור כל כך קרוב והלחץ משפיע עליי אפילו שהוא לא באמת קיים.
ביער אין מספר בתור ואין ביטוח לאומי ואין ארנונה ואין לחץ מהסוג הזה.
החרדה היחידה היא קיומית ולכן לגיטימית ומצדיקה את עצמה בעיניי אני שביער. הישרדות היא לחץ לגיטימי. ביטוח לאומי הוא לחץ לא הגיוני.
ככל שהתור מתקרב היער מתרחק, חלקים ממנו נשאבים לאויר כאילו ששואב אבק ענקי שואב אותם.
כמו בסצינות האחרונות בסרט ״שמש נצחית בראש צלול״ ואני ביער רצה כדי ששואב האבק הענקי לא ישאב גם אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Papillon de citron