אתמול היה היום האחרון.

אף פעם לא חשבתי שהוא יגיע כל כך מהר.

מה ? זהו ? 12 שנות לימוד עברו ?

ואני יכולה להגיד שאני עצובה ושמחה באותה מידה.

כי לאחרונה הרי כן הרגשתי שמיציתי את הביה"ס, כן הרגשתי שאני צריכה כבר משהו אחר

טוב או רע זה לא משנה, רק אחר.

הרגשתי שכאן , אני לא יוכל 'לפרוח' להיות משהו אחר

אבל יחד עם זאת בער בי הפחד שלא אדע להתנהל לבד, הרי 12 שנה הייתי בתוך מסגרת שבה תמיד כיוונו אותי..

ועכשיו זה לבד, זה להיות אחראי להצלחות כמו לכישלונות ולמהלכן לבד.

ומשהו בי, משהו בי צועק

'תבינו אני עדיין ילדה! אל תשחררו אותי לעולם הגדול הזה ..

אל תשחררו.. אני עדיין קטנה מדיי '

אני עדיין 'קטנה' בת 17 וחצי שלא מבינה כלום.

בעודי כותבת את המילים האלו,

עולות בי תמונות של שנים על גבי שנים, ביסודי,בחטיבה, בתיכון..

בעודי מקלידה כל מילה אני מחייכת בזמן שדמעה חנוקה מעצבת את החיוך הזה.

ותאמינו לי, חח שלא הייתי מתגעגעת למבחנים או לעבודות אלא רק לביה"ס עצמו

ובאמת שלטיולים, ולהפסקות ולחברים ולשטויות והצחוקים .....

אבל הגיע הזמן לגדול חברים.

הגיע הזמן לפרוח במקום אחר, אחרי שקיבלנו כל כך הרבה כלים.

אני חושבת שאחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא עצם העובדה שאנשים שראיתי יום-יום במשך שנים.. יעלמו לחלוטין מחיי,

אלו שכן הייתי רוצה שימשיכו להיות חלק מהחיים שלי.

מישהו אמר לי 'אני יודע שאחרי יום חמישי, אני לא אראה יותר אנשים מסויימים חוץ מהבגרויות והמגנים'

אולי המשפט הזה היה בצחוק .. אבל עבורי לא.

כי זה נכון, כי זה ככה.

וכששמעתי את המשפט הזה ודווקא מאותו אדם, הפחד דיי התחזק.

כי פתאום אתה מבין שיש אנשים שיקרים לך ואתה לא אמרת להם את זה תקופה שלמה

ואולי עכשיו הם פשוט ילכו כמו שאתה תלך לבנות את החיים שלך. בלעדיהם.

כי הרי כל אחד עכשיו זה הוא ועצמו.

יש אנשים שהייתי רוצה איתי תמיד מהתקופה הזו. אבל אני יודעת שזה לא תלוי רק בי.

אני באמת פוחדת שאני לא חזקה מספיק בשביל להתחיל ולחיות באמת,

מעבר להגנה הזו של הביה"ס, מעבר לחממה הזו.

אני לא רוצה לאכזב.. ולמרבה ההפתעה, אני לא רוצה לאכזב גם את עצמי.

'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר ' 

אם רק מישהו היה יכול לבוא, לשמוע את הפחד שבפנים,

לראות מבלי לראות את הדמעות החנוקות בגרון,

לחבק חיבוק אמיתי אמיתי אמיתי וחזק ולומר לי, להבטיח,

שעכשיו יהיה הרבה יותר טוב ושעכשיו אני יהיה מי שאני באמת

וימצה את עצמי באמת ויאהב את מי ומה שאני עושה....

אם רק מישהו היה יכול להבטיח לי שהפחד והדמעות החנוקות

 זה רק בגלל שאלו פשוט 12 שנים שעתה צריך להיפרד מהן.

ושעכשיו התקופה שלפני הצבא והצבא עצמו והתקופה שאחריו.. יהיו כאלו מדהימים עד כדי כך שאבין שהפחד שעכשיו יש בי

הוא רק הפרידה וההבנה שסוף, סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

אני מקווה לא לאכזב.

אני מקווה להיות מי שאני ולעשות את כל מה שאני חולמת לעשות ולהיות.

יש בי כל כך הרבה שאיפות ורצונות להגשים,

יש בי רצון בוער לחיות ולהיות נופר.. אבל נופר באמת.

מבלי לעטות על עצמי מסכות מתוך הפחד שלא יקבלו ויאהבו את מי שאני.. או יותר נכון שאני לא יקבל ויאהב את מי ומה שאני.

אז עכשיו נשארו רק כמה בגרויות ומגנים, מסיבת סיום..

ואח"כ זה נגמר, נגמר באמת.

וכל שנותר לי הוא להאמין ולקוות שאגשים את עצמי ושאגבור על כל פחד שעוד יתעורר בי.

בהצלחה לכל מי העומדים בפתחו של העולם האמיתי :)