ובין כל הבילבול הזה שבא מכל הכיוונים אני מוצאת את עצמי נשארת יציבה וחזקה.
אולי כי דברים שנגעו בי פעם כבר לא נוגעים בי,
אולי כי המחסומים שבי מדברים עכשיו ולא אני.
הם מדברים בשבילי.
אני מאמינה בהרבה דברים שיכלו להראות אחרת וכל הזמן תוהה למה הדברים נראים ככה?
אני רוצה להאמין בהרבה דברים שאני לא מצליחה להאמין בהם.
אני רוצה לא לפחד מהרבה צעדים שאני צריכה ורוצה לעשות.
כ"כ הרבה חרטות,כ"כ הרבה מחשבות,כ"כ הרבה חיוכים,כ"כ הרבה דמעות
דמעות שחבויות בתוכי.
ומדהים כמה שאני עוד מחייכת.
זה טוב לי שהוא הלך איתה,
לא טוב לי אבל שההוא לא איתי.
כואב לי,
היינו כמו חברים לפני כמה ימים וכואב לי.
כואב לדעת שפיתאום הוא נזכר כמה הוא אוהב אותי,
ופיתאום שוכח.
היא חושבת שהשלמנו ובעצם לא אמרתי לה שהשלמנו.
אני הולכת בין אנשים שאני לא רוצה ללכת בייניהם,
אני נמצאת במקומות שאולי לא טובים לי מספיק.
אולי בגלל זה אני כ"כ פגועה,
אולי כי המקום שאני נמצאת בו לא טוב לי.
כ"כ הרבה דברים נגמרו להם בזמן האחרון
ואני לא מסוגלת להתמודד איתם אז אני מדחיקה.
וזה בסדר,אני יודעת שאני טועה.
אבל זאת אני ואני לא מצליחה לשנות את זה עכשיו כי זה יותר מדי בשבילי.
אני מקווה שכל הפציעות שבי יהפכו לפרחים יפים ופורחים.
נמאס לי שכואב לי בגלל שאני אוהבת,
נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
