אחרי הפסק זמן, הוא רצה לחזור, רצה שניתן עוד הזדמנות ושנמשיך ביחד, אבל זהו ההזדמנות נגמרה...
הוא היה אצלי, ורצה שנישאר ידידים, שככה זה לא יפגע בי...והדמעות תקפו אותי, והתחננו אליו למילה, משהו שישבור את האדישות שלו.
"מה אתה חושב עליי?"
"את אחלה בחורה..."
זהו, זה כל מה שהיה לו להגיד. אחרי כל ההשקעה, האהבה, ההתמסרות המוחלטת, המכתבים מלאי רגש והערכה אליו...הוא שתק ולא נשבר, ונראה שלא עשה לו אפילו קצת רע למראה הדמעות שלי. ואז ביקשתי עוד הזדמנות, שאני אנסה לתת לעצמי מרחב ולראות אם אני מסוגלת להשקיע בעצמי, רק רציתי לנצל את הזמן האחרון שידעתי שנותר לי איתו...ולא בתור ידידים.והוא הסכים בסופו של דבר, מה היה לו בסה"כ להפסיד?מבחינתו כלום. לא ידעתי שזה כ"כ קשה להיפרד במציאות, להיפרד מנטלית אבל בכל זאת שהוא נשאר לישון אצלי כי אין ברירה, ואני אמורה להסתכל עליו ולהחזיק את עצמי מ-לא לחבק ולנשק אותו... בפנים ידעתי שכשהוא ילך זה יגמר.רציתי לגנוב מימנו עוד נשיקה ועוד אחת... ולא ידעתי לקבל את הנשיקה האחרונה כאחרונה, כ"כ רציתי עוד אחת... והבטחתי לעצמי- זוהי תהיה הנשיקה האחרונה.
ואז אחרי שהוא הלך, והבטתי בו כיודעת שזאת הפעם האחרונה שאביט בו בתור "אהובתו", השבוע נמשך, והשתיקה שלו נמשכה. אני מתקשרת- הוא אדיש, קר... וזהו, הבנתי שזה הולך להיגמר. כבר הרגשתי שלא טוב לו איתי, אפילו לא קצת, שעדיף בשבילו ובשבילי, שלא נהיה ביחד, שהוא ימשיך בדרכו וימצא את האושר שלו בעיניים אוהבות אחרות, בשפתיים חושקות אחרות, בשער אחר שמזמין למגע ידיו, באף אחר שיאהב לנשום רק אותו...
הבנתי שיש שתי דרכים לאהוב,כנראה... האחת, מהאקסית שלו- שאוהבת אותו, ורודפת אחריו אחרי חצי שנה, מנסה לסכסך בין מי שהוא בקשר איתו, כי יש לה תקווה בליבה שיהיה שלה...ואם לא שלה- של אף אחת. למרות שאמר לה כבר את כל גינויי השינאה האפשריים, היא עדיין שמרה לו מקום בלב, ועדיין המשיכה לזחול על הריצפה כצמאה לאהבה, כמושפלת וכנועה...נחש תמהוני שאבד לו הארס... מה שהיא מרגישה אליו זוהי אהבה עם גרם אשליות ואובססיביות שעוטפים את הרגש המוזר הזה...
הדרך השניה, היא שלי... לאהוב כ"כ, אבל לדעת מצד שני שהדבר הטוב ביותר הוא לתת לו להיות מאושר, וברור מאליו שהאושר שלו לא כולל אותי, אז לתת לו את האפשרות להיות מאושר עם מישהי אחרת, מישהי שהוא ידע לאהוב ולהעריך ואולי לתת מעצמו את הכל... זה לקח קצת זמן אמנם, כי משהו בו לא נתן לי לברוח, אולי הייתי צריכה להבין את זה ממזמן, אבל אז מילה אחת שלו או אולי איזה "אני מתגעגע" שברה אותי וגרמה לי להישאר... אבל ברגע שהשתיקה והקרירות השתלטה עליו, כבר לא יכלתי לאפשר לעצמי יותר לסבול,לא להיות מודעת שמגיע לי משהו יותר טוב, מישהו שיעריך וישקיע בי, וידע מה אני בדיוק שווה, ואני שווה הרבה... מבפנים ומבחוץ.
לא נשארו בי עוד תקוות שנחזור, שאטעם שוב את שפתיו, או שאביט בו והוא יחייך אליי חזרה בהערכה ובחיבה עמוקה, אלא רק שיום אחד, אולי עוד חודשיים... אפילו שנה, הוא יזכר בי- בהיא שהייתה לו, וחלפה עם הזמן כמו כולן... אבל באותה אחת היה משהו מיוחד- היא באמת אהבה אותו ונתנה לו את כולה והוא לא ידע להעריך אותה, ואיך להתנהג איתה. וכמובן שאני אהיה כ"כ רחוקה... אולי אפילו מאושרת עד אז...
והוא אולי ימצא כבר, בסופו של דבר, מישהי שיתאהב בה, והוא יבין מה ה-היא הרגישה, למה היא כ"כ סבלה מבפנים...ובכתה עליו.
הוא יבין, הוא באמת יבין...יום אחד.
ועד אז....
אני אהיה רחוקה ובנוסף אוליאולי-מאושרת. אני בטוחה....~~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
