אז ה-9 חודשים עברו ואחנו מתחילים את החודש ה-10 בנפרד.

אני מתחילה לכעוס.

אני משכנעת את עצמי שזה מה שאני אמורה לעשות עכשיו אחרת אני אתפרק. אז אני כועסת על זה שאתה עדיין הולך איתה לעבודה. כועסת על החוסר תגובה לצעד המאוד מאוד מאוד משמעותי שעשיתי. כועסת על כל ההתנהלות שלך. כועסת על עצמי שאני מאפשרת לך לעשות לי את זה. כועסת על אחרים שלא מבינים אותי ואת מה שהיה בינינו. כועסת.

מתי בפעם האחרונה עשיתם למישהו unfriend בפייסבוק? ואני לא מדברת על ניקיון שנתי שעושים שמוחקים בו אנשים שאתם לא זוכרים אפילו מי הם.... אני מדברת על אנשים שהיו חלק משמעותי ביותר בחיים שלכם. אנשים שחצי מהאלבומים שלכם הם ביחד. אז זה מה שעשיתי לו. נמאס לי שהוא רואה מה אני מפרסמת, מה אני עושה ולאן אני יוצאת ועם מי. שילך לחפש. אם הוא רוצה לדעת, שיתעניין.

זה כאב. בכיתי בהיסטריה וחרטה בערך שעתיים. אבל אין דרך חזרה ואני שמחה על זה.

זוכר שלפני 3 חודשים אמרת שאתה כבר כמעט שם? בוא נראה כמה זמן זה עוד יקח לך.

רק שתדע שאני קבעתי לעצמי קו אדום, שזה בערך עוד 7 שבועות. ולא כי נמאס לי ממש, אלא מטעמי נוחות בלבד. פשוט אין לי מקום בארון, ועד שלא יהיה לי מקום בחיים שלך, לך לא יהיה מקום בדירה שלי. הייתי נחמדה ונהדרת, אבל עד גבול מסויים.

מה גם שאז יהיה לי קצת זמן להתחיל לצאת כמו שצריך עם בחורים חתיכים שרודפים אחרי, אז כדאי שלא יהיה הרבה זכר לקיומך. אלא אם כן תהיה אחד מאלה שרודפים אחרי.

בכל מקרה... עכשיו חוזרים לתקופה עמוסה לא בבית ובלי הרבה זמן, אז יש לך זמן להתאפס. אני יודעת מה טענת שאמור לקרות בתקופה הזאת, אבל... קצת קשה לי להאמין שזה באמת יקרה הפעם כי הבטחת את זה כבר בערך 3 פעמים בעבר. 

יאללה שיעבור מהר ובקלות.