אז מה נגיד... ביקשת שלא אוותר עליך. אמרת שעכשיו אתה יודע מה אתה צריך לעשות ואתה רק מבקש ממני לא לוותר עליך. זה היה בתחילת החודש. מעניין כמה זמן זה ייקח הפעם... פשוט אני זוכרת מין קטע כזה שלפני איזה 10 חודשים כבר הצהרת שזאת היתה טעות לעזוב ושאתה אוהב אותי ורוצה לחזור, אבל לא מסוגל עדיין. אז חיכיתי ולא וויתרתי. ואני עדיין.

שתדע אני זו שאוהבת אותך גם כשאתה נותן לי את כל הסיבות בעולם לא לאהוב אותך. אני היחידה שלא וויתרה. אני זו שעובדת כל יום עלינו למרות שאנחנו כבר לא קיימים, מתוך תקווה שנחזור להתקיים.

אומרים שאחד מהדברים היותר קשים בחיים זה ההחלטה אם לברוח או להתאמץ. אני לא ברחתי. אני מתאמצת. אני ממש מתאמצת לא לזרוק לך את הדברים מהמרפסת. מזכירה לעצמי את הדבר המקסים ומעצבן שאמרת "הם שם כי זה המקום שלהם. שם הם צריכים להיות." אני רק לא מבינה למה זה המקום של הדברים שלך, אבל אל שלך. וזה היה החלק המעצבן. שאתה לא יודע להסביר איך זה שעדיין לא סגרת את עצמך. אני כבר זקנה ולא אחכה לעולם... אהבת חיי והכל, אבל בסוף אני אצטרך להתקדם בחיים.

אוטוטו שנה.

אוטוטו מסיימת את הקורס.

אוטוטו התחלה חדשה-ישנה.

אוטוטו נשברת.

אוטוטו מוותרת.

________________________________

אז עכשיו שיש לי קצת זמן פנוי לעשות דברים, אני חוזרת לטפח את הצד היצירתי שלי. אני מכינה מלא דברים וזה ממש כיף לי! אז אני לא *הכי* מוכשרת בעולם, אבל זה יוצא מספיק יפה כדי לקבל מחמאות.

וחזרתי לקרוא ספרים. 

איזה כיף זה להיות בוגרת עם חיים לא רעים בכלל. הכל טוב. כמעט. 

מתכננת את הקעקוע הבא שלי. חוסכת ומתלבטת עד החורף. יאללה שיהיה כבר חורף.

אנחנו מתקדמים לכיוון ה-10 חודשים. בצעדי ענק אנחנו מתקדמים לכיוון השנה. פאקינד שנה מהחיים שלי שאני מבזבזת על לב שבור.

אנחנו מתקדמים לעבר קבלת התואר שלי וסיום הקורס. בשניהם טענת פעם שאתה רוצה להיות נוכח. זה נותן לך בערך 3 שבועות להיסגר על עצמך.

כמה עוד תיתן לי לחכות?

רק שתדע שלי יש איזשהו דד ליין... ואפילו כמה, הם פשוט מדורגים.

אני משתגעת. מטפס על קירות, מחכה לפיפס ממך, למילה, להקלדה, אפילו להתחברות.

אני לא מבינה איך אתה שורד את הזמן הזה, מה אתה עושה עם עצמך או מתמודד עם הלחוד הזה.

כבר הגעתי למצב שאני שוקלת לשאול את אמא שלך מה קורה איתך, אם אתה כל היום בעבודה או יושב בוכה בבית כמו שאני הייתי רוצה לעשות.

יצאתי כבר עם כמה בחורים... אף אחד מהם לא מצחיק אותי כמו שאתה הצחקת אותי, אף אחד לא מסתכל עלי כמו שאתה הסתכלת עלי, אף אחד לא מפיל אותי מהרגליים כמוך. ואני כל כך רוצה להצליח להמשיך הלאה ומצד שני לא רוצה שתהיה לי הזדמנות להתגבר עליך.

היינו בהופעה האגדית של BSB ורק אז הקשבתי בפעם הראשונה למילים של השיר Incomplete. כל כך התחברתי... כמעט בכיתי. 

אני לא מצליחה להתרכז, ואני ממש חייבת. אני ממש ממש רוצה להצליח במה שאני עושה וכל מה שיש לי בראש זה אתה.

צא דיבוק, צא!

אז ה-9 חודשים עברו ואחנו מתחילים את החודש ה-10 בנפרד.

אני מתחילה לכעוס.

אני משכנעת את עצמי שזה מה שאני אמורה לעשות עכשיו אחרת אני אתפרק. אז אני כועסת על זה שאתה עדיין הולך איתה לעבודה. כועסת על החוסר תגובה לצעד המאוד מאוד מאוד משמעותי שעשיתי. כועסת על כל ההתנהלות שלך. כועסת על עצמי שאני מאפשרת לך לעשות לי את זה. כועסת על אחרים שלא מבינים אותי ואת מה שהיה בינינו. כועסת.

מתי בפעם האחרונה עשיתם למישהו unfriend בפייסבוק? ואני לא מדברת על ניקיון שנתי שעושים שמוחקים בו אנשים שאתם לא זוכרים אפילו מי הם.... אני מדברת על אנשים שהיו חלק משמעותי ביותר בחיים שלכם. אנשים שחצי מהאלבומים שלכם הם ביחד. אז זה מה שעשיתי לו. נמאס לי שהוא רואה מה אני מפרסמת, מה אני עושה ולאן אני יוצאת ועם מי. שילך לחפש. אם הוא רוצה לדעת, שיתעניין.

זה כאב. בכיתי בהיסטריה וחרטה בערך שעתיים. אבל אין דרך חזרה ואני שמחה על זה.

זוכר שלפני 3 חודשים אמרת שאתה כבר כמעט שם? בוא נראה כמה זמן זה עוד יקח לך.

רק שתדע שאני קבעתי לעצמי קו אדום, שזה בערך עוד 7 שבועות. ולא כי נמאס לי ממש, אלא מטעמי נוחות בלבד. פשוט אין לי מקום בארון, ועד שלא יהיה לי מקום בחיים שלך, לך לא יהיה מקום בדירה שלי. הייתי נחמדה ונהדרת, אבל עד גבול מסויים.

מה גם שאז יהיה לי קצת זמן להתחיל לצאת כמו שצריך עם בחורים חתיכים שרודפים אחרי, אז כדאי שלא יהיה הרבה זכר לקיומך. אלא אם כן תהיה אחד מאלה שרודפים אחרי.

בכל מקרה... עכשיו חוזרים לתקופה עמוסה לא בבית ובלי הרבה זמן, אז יש לך זמן להתאפס. אני יודעת מה טענת שאמור לקרות בתקופה הזאת, אבל... קצת קשה לי להאמין שזה באמת יקרה הפעם כי הבטחת את זה כבר בערך 3 פעמים בעבר. 

יאללה שיעבור מהר ובקלות.