התחלות חדשות הן תמיד משהו מבורך.

נכון, נוח לנוח על כריות העבר או להישאר איפה שמכירים. ראיתי את זה הרבה וגם עשיתי את זה בעצמי. נשארתי בעבודה נוחה בלי הרבה אופציות להתקדם. משכתי את התואר שנה נוספת פשוט כי אני יכולה וזה לא כזה רע. נשארתי ומשכתי מערכת יחסים שלא עבדה ב-100% לקראת סופה (לא באשמתי! הרצפה היתה עקומה!). עשיתי את זה.

ועכשיו... זינקתי בקפיצת ראש לתוך משהו חדש ושונה לגמרי. או יותר נכון השלכתי את עצם קיומי לתוך מערכת לכל החיים.

דבר ראשון, אני רווקה ואני קצת אוהבת את זה. בצורה הכי פשוטה- אני בוחנת את עצמי מול גברים ומגלה כמה אני שווה, ומסתבר שאני פאקינג שווה. כמובן שאני אשמח לחזור למציאות הקודמת הישנה והטובה. אם זה יקרה אני לא אגיד לא.

דבר שני... מצאתי עבודה של ילדים גדולים שדורשת ממני המון מחוייבות מכל הבחינות. לימודית, פיזית, מחשבתית, זמנית... הכל. יש לי עכשיו תקופה שבה אני חייבת לתת 100% מעצמי ללמידת מקצוע. זה יותר ממקצוע, זאת דרך חיים. אין לי זמן לאנשים שהם לא אני, אני בונה את עצמי מחדש. קבלו אותי בגרסא המשופרת. אנוכי 2.0. בסוף ההסמכה אני כבר אהיה 3.0, או לפחות כך אני מקווה.

אגב, אם הוא ירצה לחזור, הגרסא החדשה שלי לא תתמוסס כל כך בקלות. תידרש כאן עבודה כדי לפצות על מה שעברתי.

אחת המסקנות הכי חשובות שיש לי מכל מה שקרה לי בזמן האחרון... בעיקר הפרידה ממי שהחשבתי כאהבת חיי, כחצי השני שלי, חבר ומאהב ובעצם מחצית מעולמי, היא פחות או יותר הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שפגשתי אותו. ת'כלס.

רבים ישאלו את עצמם "וואלה? בהתחלה הגדרת את זה בתור הדבר הכי גרוע שקרה לך בחיים..." נכון. ככה הגדרתי את זה בהתחלה. אבל היום אני רואה דברים כבר לא דרך עיניים אדומות מבכי ולא דרך לב מרוסק. אני רואה דרך האיזולירבנד חבלה (יש לי סטנדרטים!) שמדביק את הרסיסים ומעטפת ההגנה החדשה שצמחה מסביב ועיניים עייפות מלמידה. אני רואה את הערך שלי. אני משקיעה בעצמי ומעלה את שווי הנדל"ן. איכפת לי ממי שנמצא בחיים שלי וראיתי מי האנשים שבאמת איכפת להם.

התבגרתי והתפכחתי.

אני מקווה שהוא גם עובר תהליך דומה ואולי אקבל גרסא משורגת ובוגרת שלו. כל עוד הוא לא עבר את זה, שישאר רחוק ממני.

וזהו, צריכה לחזור ללמוד ולשנן ולחרוש כי אני רוצה להצטיין הפעם. אני רוצה להיות הכי טובה כי אני באמת כזאת.

and fuck everything. I'm the best ever!!