שבוי העבר

נובמבר 2003

רצתי יחף על החול שכבר לא היה כלכך חם, כאילו ברוח מן המציאות, בכלל לא אל הכיוון אליו אני אמור ללכת. עוצם את עיני ברגע אחרון של השמש הנצחית שהנה - הולכת ונעלמת. לוקח החלטה, פונה פנייה חדה שמאלה ורץ על המים הקפואים של חוף הים של נובמבר עד שלא יכול עוד וצולל. 10 שניות של שקט, של הלם, של קיפאון מצמרר קם. קולות תרועה נשמעים מרוחק, ונדמה היה כאילו השמש חיממה את גבי, למרות שמדובר היה בשנייה לפני שקיעתה.

קצת לא ברור הטקס המשונה הזה שהחלטנו לעשות ביננו, ערב לפני הגיוס שלנו. מסורת, שלא באה משום מקום, אבל סתם צמחה - מתוך התערבות נואשת, ותפחה למימדים מדהימים. אבל עם מסורת, גם אם היא רק בת 4 חודשים, אי אפשר להתווכח. כל אחד שעומד להתגייס, מחויב בטבילה המסורתית הזאת בחוף הים של חוף הצוק בתל אביב, אפילו אם מדובר בחודש ינואר או במקרה שלי, נובמבר.

די פחדתי להתגייס. לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות האלה. התחלתי לחיות רק לפני שנה, בתחילת כיתה יב', בקושי הספקתי לחוות דברים כמו שרציתי לחוות אותם, והנה - עכשיו אני חייב לשכוח מהכל, להתחיל חיים חדשים עם משמעת, רחוק מהבית, מהחברים, עולם אחר... של ה-"מבוגרים". לא כלכך רציתי להתחיל את ההתחלה החדשה ומעייפת הזאת, למרות שמצד שני נורא רציתי לשנות את העאווירה, בכל זאת - נובמבר... כולם כבר התגייסו ואני בין האחרונים. זהו. אומרים שלום לשיער המתולתל והפרוע, אומרים שלום לג'ינסים הקרועים ולחולצות היום-יום... אומרים שלום לבגד ים, אומרים שלום לגראס, אומרים שלום לחופש. אולי החופש הארוך ביותר בחיים.

נסעתי עם ההורים לתל השומר. השעה הייתה 7 בבוקר, היה נורא מוזר לי למצוא את השמש עוד עומדת במזרח. שכחתי אפילו את המראה של העולם בשעה כזאת. מאז פעם אחת שהתעוררתי מוקדם באוגוסט, לא ראיתי את העולם בשעה כזאת. די מעניין, אבל די מדכא. הרבה פקקים, הרבה נפיחות בעיניים. אבל גם הרבה ילדים, משום מה.

הגענו למקום... ישבתי איתם איזה חצי שעה לפני שקראו לי בלוח הגדול הזה בחוץ. ת'אמת, לא התרגשתי כמו שהתרגשתי כמה ימים לפני זה. כנראה הייתי עייף מדי. היה די מעניין לראות שמה שאני נמצא בתוך בועה מסוימת. אני וכל הסובבים אותי. לדעתי זו הפעם הראשונה שראיתי מתנחל. ממש - אמיתי כזה, עם החברים שלו שמנגנים על דרבוקה ככה, עם הכיפות מתנודדות מצד לצד. ראיתי גם ערסים, הרבה ערסים, אבל לא מהסוג החולוני שאני מכיר.. אלא סוג אחר כזה... נראה לי שירושלמים או משהו.  ראיתי גם אנשים פחות או יותר במצב שלי, וראיתי כזה שהפחידו אותי. כאלה שהזכירו לי את עצמי כפי שהייתי לפני קצת יותר משנה.

עליתי על האוטובוס עם כל האנשים האלה שמשום מה התגייסו יחיד איתי. ההורים הגינבו מבט, רואים שקשה להם - אבל גאים. האמת, גם אני הייתי גאה. לפני שנה וחצי הייתי בטוח שאני לא אתגייס, למה אני צריך את זה. יכלתי להוציא פטור משירות ביטחון, אבל החלטתי שלא לעשות את זה, ופשוט כמשמעו - התנדבתי לשרת את המדינה. אני חושב שזה היה מטעמים אידאולוגים, אבל בטוח שיש גם מניעים אנוכיים משהו. פשוט לברוח.

"אני מתבונן בכם עכשיו - וגאה בכל אחד ואחד מכם" אומר לנו הזקן התמהוני אבל הנחמד הזה בתחילת שרשרת החיול. "אתם הגיבורים של המדינה הזאת! לכם אנו חייבים את חיינו! אני אוהב כל אחד ואחד מכם. תגידו לי, איזה עוד צבא בעולם יש לו אנשים מגוונים כלכך? אנשים שמתנדבים לשרת אותו? אנשים שרק לפני יומיים היו ילדים?" האמת - הבנתי שהוא די צודק.

התלחנו את שרשרת החיול, טביעות אצבעות, צילומים וכאלה.. אתם יודעים. בזווית עין קלטתי את מור. היא התגייסה יום לפני. כנראה השאירו אותה שמה לילה או משהו, לא יכלתי לצעוק, בקושי לנפנף בידיים, היא לא ראתה אותי. כאילו סמל ליחסים שהיו ביננו בשנה האחרונה. כמה שרק רציתי ממנה תשומת לב, היא לא ראתה בי הרבה. אבל התגברתי עליה. הסתטתי את מבטתי וראיתי מישהי. מבט אחר הפנה אותי למישהי אחרת. כמו שנאמר, ולא בכדי, יש הרבה דגים בים.

החלטתי לצוד. נראיתי די טוב על מדים. ראיתי אחת דיברתי איתה, כמעט 10 דקות שלמות. היא חמודה, אבל די מהר כבר לא היה לי יותר מה להגיד. קלטתי שלידי מתיישבת עוד מישהי. היא גם חמודה. קוראים לה אורית.

לא ידעתי שאת השם הזה אני לעולם לא אשכח.