אני לא מבינה אותך.
למה אתה חייב להתייחס אלי ככה?
בעצם, למה אתה חייב לא להתייחס אליי?.
אני לא מבינה אותך.
אני לא יודעת מה אתה מרגיש אליי.
אבל חשבתי שאנחנו ידידים.
חשבתי שאתה אוהב אותי.
למה אתה מתחיל שיחות, ולא מסיים?
למה אתה מתעכב שנים בלענות, ואז כועס כשלי לוקח יותר מדקה?
למה אתה לא עונה לסמסים? לטלפונים?
כשאני הכי צריכה אותך..
הבטחת שתהיה שם בשבילי כל הזמן,
בכל שעה.
ואתה לא מקיים.
אתה לא אומר לי מה עובר עליך.
אתה מתחמק משאלות.
וזה משגע אותי.
וזה מעליב.
אני מנסה לפענח אותך, את ההודעות האישיות, את הפוסטים.
מנסה למצוא רמזים, וחיה לי באשליות שאתה מדבר עליי.
אני יודעת שזה לא נכון.
אני לא רוצה אותך,
אבל אני יודעת שאם הייתי יודעת שיש לי חלק במה שעובר עליך- הייתי הרבה פחות נעלבת מהחוסר יחס.
לא הייתי מרגישה לא חשובה.
איפה אני בכל הסיפור הזה בכלל?
מה אתה רוצה ממני?
כשאמרת שאתה דלוק עליי, התכוונת?
אז מה קרה עכשיו?
מה הסיפור שלך? הא?
תגיד לי כבר!
לא אכפת לך ממני בשיט.
אל תגיד שזה לא נכון.
לא אכפת לך בשיט.
וזה מציק לי.
אתה חשוב לי כל כך.
אני רוצה נורא לפגוש אותך כבר.
אני רוצה לומר לך הכל.
אבל מצד שני,
אני רוצה להיות אדישה אליך, שתבין.
שתבין שאני רוצה את התשומת לב שלך.
שתבין איך זה כשאדישים.
אין עוד הרבה זמן.
אתה חשוב לי כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
וניל מקופלת
