אני יושבת על המיטה שלה, מלטפת לה את הראש, מחכה שהיא תרדם.
ומסתכלת. היא יפה כל כך. נהדרת.
אני מביטה בה ונזכרת.
העיניים שלי מתמלאות דמעות.
אני נזכרת בחופשות, בסרטים שראינו יחד, במשחקים ששיחקנו, בארוחות, ימי הולדת, מסיבות, אזכרות, ריבים, צעקות.
בעיקר, בטעויות שעשיתי.
כמה שלא הייתי שם בשבילה כשהיא באמת הייתה צריכה אותי.
על הפעמים שלא חיבקתי אותה.
על הפעמים שלא הראיתי לה את הדרך.
שהזנחתי אותה. אותה ואת הקשר שלנו.
שנתתי לה לבכות לבד בחדר, ולא אמרתי לה שהכל יהיה בסדר.
על הדברים הנוראיים שאמרתי לה, ועל כמה שהייתי רוצה לקחת אותם חזרה.
כמה שטעיתי. וכמה הייתי רוצה לתקן הכל.
אני מרגישה שוב את המחנק הזה בגרון. המחנק שלפני הבכי.
כי אני יודעת, שזה כבר מאוחר מדי.
וכמה שאני אנסה, וכמה שאני אבכה עכשיו, זה לא יהיה אותו דבר. ואני שונאת את עצמי על זה.
היא כבר בטח נרדמה. אבל נשארתי שם עוד כמה רגעים,
מלטפת את הראש שלה.
אומרת לעצמי, שהכל יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
