איפה עובר הגבול הזה?
מתי אני אמורה להבין שזהו, מספיק, זה כבר לא טוב?
ואפילו אם לפעמים זה מרגיש הכי נכון ואמיתי.
ואפילו אם כבר אכלתי חצי מהחפיסה, אני אקח עוד קוביה של שוקולד.
ואפילו אם המים במקלחת כבר רותחים, אני לא מקררת אותם.
ואפילו אם לנשוך את השפתיים מתוך הרגל מתחיל לכאוב, אני ממשיכה.
ואפילו אם אני צוללת, האוויר נגמר והדם זורם לאט, אני אצלול עמוק יותר.
ואפילו אם בא לי לצרוח כל כך חזק, אני שותקת.
אפילו שזה מכאיב לי, מעליב אותי, מרגיז אותי, מרתיח אותי,
אני לא אומרת דבר. ונותנת לזה לגעוש בתוכי.
אני ממשיכה לחייך, מהנהנת בחן, והולכת הלאה.