כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון, אני רוצה פשוט לקום וללכת.
לקום וללכת וללכת ולא לחזור.
להשאיר הכל מאחוריי, בלי רגשות אשם,
בלי חרטות, בלי להסס.
אבל אני אומרת לעצמי שוב ושוב
שאני לא יכולה לעשות את זה.
ואז הדחף רק מתגבר.
ככל שאני מנסה לסגור אותו באיזו
פינה חשוכה, הוא רק דוחף יותר-
כמו שדחפים אוהבים לעשות.
ואני מרגישה כלואה. קשורה.
ועל כל זיכרון טוב שאני מעלה בתקווה להתעודד,
מתגבר אחד מציק.
ואני שואלת את עצמי,
מה בחיים שלי באמת שווה את זה,
מה מספק אותי,
מה עושה אותי מאושרת,
מה מחייה אותי.
ואני מצליחה לחשוב על כל כך הרבה דברים.
כל הרבה סיבות.
וכל כך מעט סיבות הפוכות.
אולי אפילו אצליח לספור אותן על יד אחת.
ועדיין, זה לא מספיק לי.
[אולי אני כמו מה ש"ג'וי" אומרת-'פיד מי סימור'].
אבל הבעיה טמונה במקום אחר,
וזה כבר נשגב מבינתי;
מה גורם לדחף הזה- 'לקום וללכת',
לתקוף אותי.
אולי אני מרגישה שאין לי לאן ללכת.
אולי אין לי את האומץ.
אולי בעצם טוב לי, וזו מין פיקציה.
ואולי, אני רק צריכה דחיפה קטנה.
מעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
