אני עייפה מלבכות ולבכות ולבכות.
עייפה מלאכול מתוך ייאוש. עייפה מלהתלונן על כמה אכלתי.
עייפה מלהסביר כל מילה שיוצאת לי מהפה.
עייפה מוויכוחים מיותרים.
עייפה מלעצור את עצמי להתקדם הלאה.
עייפה מאמירות שנונות ומתחכמות-
גם אלו שאני אומרת.
אני עייפה מלחפש סיבות לעצב.
עייפה מהשגרה הבלתי פוסקת הזו. עייפה ממשברים לא מוסברים.
עייפה מתירוצים. שלי ושל אחרים.
עייפה מהתחמקויות חינניות או מניפולציות ילדותיות.
עייפה מביקורת מטופשת, ומקנאה.
עייפה מהתמודדות עם אידיוטים שלא רואים כלום חוץ מעצמם.
עייפה מלהרגיש לא שייכת. עייפה מהמלח על הפצעים.
עייפה מאכזבות צפויות. מ"כמעט ניסיונות".
עייפה מפחדים, מדברים לא פתורים.
עייפה משנאה עצמית. הרס עצמי. חוסר הערכה.
עייפה מלרחם על עצמי. מותשת מלרחם על עצמי.
עייפה מכל זה. לא מוכנה להלחם יותר.
לא מוכנה. לא צריכה. לא רוצה.
לא עוד.
אני מקווה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
