לפעמים אני נוטה לחשוב שבבסיס, אנחנו עצובים.
נולדנו כאלה.
הרי הדבר הראשון שרובינו עשינו כשיצאנו לעולם,
היה לבכות. ככה נולדנו.
כל פעם שמשהו מתחרבן לנו,
כל כך מתבקש לחשוב:
"הו זו רק תקופה, היא תעבור".
ואולי, מה שנכון יהיה לחשוב- הוא ההפך.
יש תקופות שדברים טובים קורים,
דברים שמשמחים אותנו, והכל מרגיש נכון.
אבל אולי, בדיוק התקופות האלו, הן שיעברו.
כי בבסיס, אנחנו כנראה עצובים, פסימיים, אפילו דיכאוניים.
ומידי פעם, אנחנו חווים "אושר",
עד שהכל חוזר לקדמותו, למצב הרגיל.
והזברה, ממש כמוני, לא יודעת-
אם היא שחורה עם פסים לבנים,
או לבנה עם פסים שחורים.
הגבול בין החוץ לפנים כל כך דק, שקוף, שברירי,
ועדיין, הוא שם.
דברים נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, כל הזמן,
אבל המשמעות שלהם אפסית.
מעין תחושה של ניתוק, תלישות מהמציאות.
ביטחון.
אולי בגלל אלו, אני שומרת עליה.
על הבועה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
