לזמן יש נטייה לעבור.
ככה אומרים.
זמן. כל כך נזיל.
עובר בשניות.
וזה מרגיש כאילו אין הווה. אין עכשיו.
ואולי אין.
מהו הווה? השניה הזו? הדקה הזו? עברו כבר.
כבר שייכות לעבר.
והעבר מהו?
גם העבר מרגיש כבר חסר משמעות.
כי נבלע למושג הכל כך ידוע- "זכרונות".
זכרונות. תמונות שאנחנו מצרפים אליהן- הרגשות, רגשות, טעמים, ריחות, פרצופים.
זכרונות מעורפלים יותר, מעורפלים פחות.
ואני מרגישה, שאולי העבר אולי אותם הזכרונות, הם בעצם ההווה.
הרי העבר- הוא מה שאני היום.
היום, כלומר השניה הזו. כל שניה שעברה- תשפיע על זו שתבוא אחריה.
כל שניה עבר לו יום,
כל שניה עברה שעה,
כל שניה עברה דקה.
ואם כך, הרי שה"זמן" מאבד את הערך שלו.
הרבה זמן? מעט זמן? הכל יחסי אתם אומרים.
אני אומרת שזמן, הוא כלום.
רק עוד דרך לשלוט בנו, העם הפשוט.
אני לא יודעת מה ניסיתי לטעון. אולי זה היה סתם.
סתם עוד טיעון טיפשי, ריק מתוכן. ואולי לא.
בכל מקרה שלא יהיה,גם זה יהיה עוד מין פרק-זמן-מסוים,
שיכנס לאחת מאלפי התיקיות הקטנות בראשי-
שנושאות את השם- זכרונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
