סתם עוד בלוג.....

וכל יום, אני רק מגלה עוד ועוד פרצופים ואנשים שמרגישים כמוני

כל יום אני יותר ויותר מרגישה שאני לא לבד, שאמנם אני מרגישה גרוע אבל עוד מלא מרגישים כמוני.

ובד"כ מחשבה כזאת הייתה יותר מעציבה אותי, כי מספיק אני עצובה לא? מספיק לי יש תקופה קשה וגרועה לא? למה שזה ייקרה לעוד אנשים שאני אוהבת אה? אבל משום מה הפעם זה כן עושה לי טוב, לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שיבינו אותי, שמבינים אותי, שיודעים מה אני מרגישה כרגע, אולי לא לפרטים, אבל בכללי כולנו אותו דבר.

כניראה זאת מין תקופה כזאת בעיקר תקופה שקשורה לגיל, ולמעבר מהילדות לבגרות, מהחטיבה לתיכון, פתאום מתחילים להדריך, פתאום יש מבחנים גדולים וקשים, פתאום יש עומס, פתאום מתחילים לחיות, מתבגרים, גדלים, והכי הכי משתנים.

אני שונאת את השינוי הזה.

בינתיים לפחות.

בינתיים אני מרגישה שהשינוי הזה לא טוב לי.

הפכתי להיות בעלת מזגי רוח מגעילים ושונים.

רגע אחד אני שמחה וקופצת ומדברת עם אמא בשיא ההתלהבות,

וברגע השני כל פיפס קטן גורם לי לרצות להרביץ למישהו,

וגורם לי לרצות לבכות, או לבכות...

נהייתי מצד אחד ממש רגישה, כל דבר שאומרים לי שהוא קצת לא טוב אני מתחרפנת.

אבל מצד שני נהייתי אדישה אנטיפטית ומגעילה.

אני דוחה את עצמי, אני מתנגהת לאנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה כל כך לא יפה.

אין לי כוח אליהם, פשוט אין לי, וזה מוזר, כי בתקופות רגילות וטובות הייתי מאושרת להיות איתם כמה שיותר.

ועכשיו הכל הפוך לי.

שום דבר כבר לא באמת חשוב לי, לא מספיק חשוב בשביל לצאת מהבית,

בשביל לצאת מהמיטה,

בשביל לנשום,

בשביל לחיות.

ניראה לי בפוסט הזה אני פשוט רוצה לבקש סליחה, מהאנשים שקורבים אליי, וגם מאלה שקצת רחוקים, מהחברות הכי טובות, מהחברים\ות לכיתה ולשכבה, מהצופים, מהמורים, מההורים והאחים ובכלל כל המשפחה גם המורחבת...

פשוט מכולם, אבל ניראה לי שהכי מכולם זה מהחניכים שלי, אני מרגישה שלמרות שהם הכי חשובים לי אני הכי פחות משקיעה בהם וזה הכי עושה לי רע בלב, אני כלכך מצטערת, והלוואי והייתי יכולה לשנות את המצב, אבל אני פשוט לא מצליחה, אני מנסה, כלכך מנסה!

לא הולך לי, בכלל, ועם כל הרצון... זה פשוט לא הולך.

ואני מצטערת, שאני ככה.

אבל אני יודעת שאתם יכולים להבין... הרי כל יום אני מגלה כמה אנשים מרגישים כמוני.