סתם עוד בלוג.....

And I don't like what you become.

אני לא רוצה להפיל אותך,

אל תכעסי עלי, עכשיו אני מתחננת בדמעות.

זו לא הייתי אני, את שומעת?

זו לא.

אל תבואי לכאן,

אל תבואי בעקבותי,

זו קללה שרובצת בתוך מוחי,

את,

את אל תפלי לי עכשיו,

אסור לך.

אסור לך כי אני מחזיקה בך,

את,

תהיי את החזקה,

אני מתחננת בפניך,

אני צריכה אותך חזקה עכשיו,

את שומעת אותי?

אני מצטערת.

כ"כ מצטערת.

שאני מבקשת ממך משהו כ"כ קשה.

אבל אני צריכה אותך חזקה עכשיו.

בשבילי,

גלי.

בשבילי.

No, I don't like what you become

והוא שוכן בתוך מוחי,

השד הזה.

המחלה מצליחה לשרוד.

והחתכים,

הם רק שוברים את הרצף.

יוצרים סדקים בנשמתי העגומה,

שמתחננת שתהיו חזקים למעני,

ממש קשה לי.

ואני נופלת.

החלומות שוב נהיים מוזרים.

הלילות אמנם לא מתקצרים.

העצלנות גוברת,

על רצפת המקלחת, יושבת, אוחזת בברכיי, מסביב אין מים,

אין צלילות טהורה,

הכל מלוכלך ואדום,

מביטה ביד ולא מבינה איך הסכין הגיעה לשם.

לא מבינה,

אני לא זוכרת,

לא זוכרת איך הקרעים הגיעו לשם.

מביטה בגופי התשוש,

מחתכים לרוחב הגוף נצבע שובל דם מהול במים המנסה לחלחל אל תוך נשמתי ולקרוע את האושר שנצפה למעני.

סבון נכנס לעיניי ומעוור אותי.

איני מצליחה לראות דבר,

הכל עולה מתוכי,

כל הרוע שבי,

השדים החבויים משתוללים ויוצרים סערה בקיבתי,

ראשי מסתחרר,

איני מצליחה להבין.

אני חוזרת,

אל שפל המדרגה,

אל אותה בושה נפשית,

ועד שהצלחתי לראות את הדלת יציאה מכאן,

משהו מושך אותי חזרה,

משהו כובל אותי

אני לא מרגישה את עצמי,

כל מה שאני צריכה כרגע זה לברוח מכאן.

אך אין זמן ואין לאן.

לדפוק את הראש ולשכוח מהכל.

מכל מה שהמופרעת ששוכנת בי עשתה לי.

גאד, כמה שאני שונאת את עצמי כרגע.

No, I don't like what you become.

כנראה יש סיבה שלא סגרתי את הבלוג לגמרי...

אבל זהו.. עכשיו פתחתי חדש.. וכל מי שקרא פה שמכיר אותי לא קורא שם.. שם אני יהיה הרבה יותר חופשיה..לדבר.. לשתוק..

אני לא יכולה לכתוב פה הכל כשכולם מכירים אותי פה...או לפחות חלק!!!

גלי שלי... אני כלכך כלכך מצטערת... זאת הייתה נפילה.. נפילה קשה.... אבל אני מבטיחה שזה לא יחזור על עצמו.. פשוט כלכך רע לי בזמן האחרון...אני רואה הכל שחור.. רע..אבל אני כלכך אוהבת אותך.... כלכך!