36 יום של בסיס.
36 יום שפשוט לא זזים.. כמה שמנסים להעביר בסבבה, פשוט לא זזים.
אני יתחיל מהתחלה.
אני וחופי ישנו בחדר כשפתאום אחת הקצינות נכנסת לחדר ואומרת שיש חיפוש בכל החדרים, אז שנוציא דברים אישיים אם יש לנו.
אמרתי לעצמי "פפפפפאאאאאאאאאאאאקקקקקקק! " בלב ובכל זאת הסתובבתי לצד השני וניסיתי להמשיך לישון.
לא לקח לה אפילו חצי דקה למצוא את התיק המפליל שלי בארונית. היה לא נעים בכלל.
אחרי כמה דקות שלא יכולתי להרדם בגלל המולה אחושרמוטה במסדרון, יצאתי כדי לבדוק מה רמת הנזק שנגרמה.
גיליתי שמצאו בקומה שלנו, של הבנות, 5 בקבוקי וודקה ריקים, וחצי נרגילה שלי.
אחרי קצת בלאגן בקומה התחלנו לצחוק מכל העניין. כולם צחקו עלינו שאנחנו עומדות להגיע לכלא 400, הכלא הידוע לנשים.
בשיחת בירור שהייתה עם הפקד שלי ועוד שניים אחרים ועם הבנות המואשמות, נכתב במחשב במצגת ססגונית
" היי שלום כלא 400.
תצפיתניות ובנות משל"ט אהובות,
ברוכות הבאות לכלא 400. "
צחקנו.
קצת יותר מאוחר באותו היום היה את המשפט עם המב"ס, שהוקפץ מהבית במיוחד בגללינו.
קיבלנו גזר דין שכמעט מקביל לגזר דין מוות.
36 יום ריתוק בצבא הגנה לישראל.
צחקנו.
באותם ימים בדיוק התחיל כל הבלאגן בעזה. הינו צמודים לחדשות כמו במגנט.
מה קרה למי, כמה הרוגים או פצועים.. בתקווה שאין שם מוכר.
המלחמה כבר הספיקה להגמר ואנחנו עדיין נעולות בבסיס בלי שום אפשרות לחנינה.
בינתיים צריך למצוא פתרונות יצירתיים איך להעביר תזמן במקום המת הזה.
אז בינתיים כיבסתי כביסה ביד, בכיור, כמו זונה משנות ה- 20.
יאמר לזכותי שלמדתי לעשות את זה ממש ממש טוב. הבגדים אפילו רכים ולבן נשאר לבן.
ואז המצאתי איזה חוט באמצע החדר שעליו יהיו תלויים כל הבגדים. מחזה נוגע.
חוצמזה כתבו לי שיר שימחיש את המצב.
"איך היא שכחה,
להחביא את הבקבוק,
בגלל זה היום היא סוגרת ת'ריתוק,
איך היא שכחה,
אבל עכשיו זה מאוחר,
תדעי הארונית שלך לא מיני בר.
יוו איזה פאשלה,
יום מקולל,
נדפקתי על בקבוק שלא שתיתי בכלל.
אני מבינה את החומרה במעשה הפלילי,
אבל תביני הקצינה, הבקבוק לא שלי!
המב"ס מבואס, אבל לא מתבייש,
בגללו כולן סוגרות עכשיו 35.
כ"כ קשה לי עכשיו, עד שהזין נשבר.
איך לא ידעתי... הארונית שלי לא מיני בר.
איך היא שכחה,
להחביא את הבקבוק,
בגלל זה היום היא סוגרת ת'ריתוק,
איך היא שכחה,
אבל עכשיו זה מאוחר,
תדעי הארונית שלך לא מיני בר."
כן... דברים כאלה בהחלט מעבירים את הזמן... (:
בנוסף לזה, למזלי גם המפקד שלי דואג שלא ישעמם לי יותר מידי, והוא באמת מבין שב-36 יום אפשר להשתגע.
אז הוא מוצא לי קצת תעסוקה.
הוא אמר לי בפקודה ללכת לשטוף כלים בשישי. מטבח ענק. שלא קשור אליי בשום דרך שהיא.
אז אני, מרדנית שכמוני, אמרתי 'לא' בנונשלנטיות גמורה.
בום! עוד משפט אצל המח"ז הפעם. משהו הרבה יותר רע.
התייצבנו במחוז שלנו ב- 12:00 כמו שאמרו.
חיכיתי קצת יותר משעתיים עד שאמרו שאין משפט.
וואו, כבר הכנתי את עצמי נפשית לכלא.
ניחא.
היו צריכים לשפוט בראשון, לא הלך.
יום לפני סוף ה- 36 המייגעים האלה, לקחו אותי לשיחה בקשר לעונש.
אמא שלהם זונה...
הסתדרנו בסוף. כמעט חטפתי 7 שבתות רצוף בצבא. לא תקין בעליל.
הריתוק הזה גם גרם לי להבין דברים שלפני זה כנראה לא הבנתי עד הסוף.
דברים לטובה ולרעה..
לקחתי את זה כ"כ קשה שאף אחד לא בא לבקר אותי אחרי חודש וקצת..
באמת שירדו לי דמעות כל פעם שדיברתי על זה.
אפילו כשרק חשבתי על זה.
אבל לא נורא, להבא אני ידע.
אתמול כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לישון.. במיטה שלי.
לפני אוכל, לפני חברות, לפני להסתובב קצת בקניון... ישר למיטה.
אחר כך השלמתי כמה פערים פה ושם.
יצאתי עם קרן לפאב ושתיתי המון.
דיברתי מיליון שטויות אחר כך, ולצערי יש לי כמה עדים לזה. 
אבל סופסופ זה היה חוקי ולא היתי צריכה לפחד מדפיקות בדלת. 
אבל העיקר שאמא חושבת שנרדמתי בסמב"ציה... איזה תמימה (:
שבוע טוב ומי יתן, בלי בעיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
