" I can't count the tears of a life with no love..."

בהמשך לפוסט האופטימי (מידי, אם תשאלו אותי) הקודם. הורוד הזה, עם הנצנצים..

ברור שכלום לא הסתדר בסוף.

ברור שברגע שהתקרבנו קצת יותר מכולם, הבנתי שלא משנה מי ומה, כולם אותו דבר.

ברור שהתפוצצה לי הבועה בפרצוף.

אחרי באמת הרבה מאוד זמן, התחילו לרוץ לי מחשבות באמת חיוביות בראש.

היתי הרבה יותר שמחה..

נראתי הרבה יותר שמחה.

אבל וואלה, כנראה ההוא למעלה ( לא שיש כזה ) החליט קצת אחרת.

מה שהכי מציק לי זה לא לראות אותו יותר..

לא לשמוע אותו מדבר איתי בטלפון מהעמדה כמו איזה ערס אהבל... למרות שהוא ממש לא ערס.. אולי רק קצת אהבל.

לא לראות את החיוך המבויש היפה הזה..

לא לראות את פני הילד שלו.

לא לשבת איתו יותר בנדנדה ולעשן ביחד...

נפלתי חזק, כנראה.

האדישות שוב התחילה ליפול עליי... אחח..

אדישות וקנאה בעצם, הכי גרוע.

עם הזמן, אפילו האופטימיות שלי מתחילה להגמר...

תמונה ממקום שממש קרוב למושב שלו.. יפה לא?..