" I can't count the tears of a life with no love..."

אז הינה, סופסופ הזמן הזה של להגיע הביתה אחרי שבועיים הגיע...

כ"כ התגעגעתי.. ואפילו לא הבנתי עד כמה עד אתמול שראיתי את החברים שלי ופשוט יצאו לי דמעות...

כן, תמיד היתי ריגשי.. ( גיק- ממש מתאים לי ליהיות גבר.. הא? ).

בכל אופן, זה לא שאני סובלת שם.. ממש לא.. ( חוץ מלפעמים כמובן.. אני לא עשויה מברזל או משהו ) זה פשוט לא לראות את כל מה שאתה מכיר במשך שבועיים.. שזה תקופת זמן ממש ארוכה יחסית..

זה לוקח ממך את הדברים הכי בסיסיים שיש לך.. כמו אפילו להשתין בישיבה, כמו להתקלח עם אפילו סבון גוף בריח פסיפלורה בלי שידפקו לך על הדלת בראבק ויצעקו לך לצאת כבר... כמו לא להתעורר ב- פאקינג 6 וחצי בבוקר.. אחרי כמה שעות שינה מסכנות כי יצאת החוצה לשמירה על הפלוגה או פטרולים בכל הבסיס..

זה לחזור הביתה ולא להספיק לעשות חצי ממה שתיכננת... מצד אחד לישון כמה שיותר כי את יודע שבשבועיים הקרובים לא יהיה לך כ"כ זמן לעשות את זה.. וזה גם ליהיות כמה שיותר ערה ולראות אנשים, מקומות שהתגעגעת אליהם, ולהבין כמה זה היה חסר לך שם בצד השני של הארץ..

בכל אופן, על הקורס אין לי כמעט תלונות כי בין כל החרא והעייפות ברמות מטורפות האלה כ"כ כיף שם.. הבנות של החדר פסיכיות בעליל וזה עושה הרגשה כזאת טובה...

אצלינו בחדר אפעם לא משעמם.. תמיד לומדים ביחד למבחנים הטיפשיים האלה ( ושוב אני יגיד ש-'לומדים' זה מושג יחסי.. במיוחד יחסית לכל שאר הפלוגה.. ).

טקס ההשבעה בסוף הטירוות אחרי המסע היה אחד היפים...

כמובן שברקע נשמעו השירים הממש מוכרים לכולנו שפשוט חייבים ליהיות בכל טקס השבעה באשר הוא.. כמו השיר 'אני נשבע' ובמיוחד שיר הזה-

זה לא חלום

עוד יבוא היום

יום לו חיכינו אלפיים שנה

 המלחמה האחרונה.

 עוזבים את הבית

עוזבים את החברים

לובשים מדי זית

 והולכים לימים אחרים.

מי ידע שכך יהיה

שבכמה לילות ללא אמא

תהפוך מנער ותהיה

 לבחור מסתער קדימה.

 מי ידע שכך יהיה

שבכמה לילות ללא אמא

 תקבל עליך תואר שכזה

 שתצעק: אחרי וקדימה

 זה לא חלום

עוד יבוא היום

יום לו חיכינו אלפיים שנה

 המלחמה האחרונה.

נחזור אל הבית

 נחזור אל החברים

נפשוט מדי זית

 ונחזור לימים כלפנים.

 מי ידע שכך יהיה

שבכמה לילות ללא בית

 נלך לימים אחרים

ונראה יונה עם עלה של זית

מי יתן וכך יהיה

 שבכמה לילות ללא בית

 נלך לימים אחרים ונראה

 יונה עם עלה של זית.

( מי ידע שכך יהיה- בועז שרעבי )

התאפקתי לא להדגיש פשוט את כל השיר הזה..

נכון שהוא נדוש אימים להשבעות אבל הוא פשוט עושה את העבודה טוב ופשוט מרגש אותי כל פעם מחדש..

לאחר שצעקנו מחלקתית " אני נשבעת, אני נשבעת, אני נשבעת! " קראו לכל אחת מאיתנו באופן אישי, נתנו לנו ספר תנ"ך ביד ימין, נשק בשמאל, נשבענו בפני הסגל וקיבלנו הצדעה מהמפקדת מחלקה..

דקה אחרי זה המפקדות עברו בינינו ואמרו לנו איך אנחנו והתעניינו.. בסוף זה חילקו לכולנו תגיות קורס שגרמו לרובינו לבכות כמו ילדות קטנות מהתרגשות מכל הסיטואציה..

אני לא יודעת מה נעשה בסיום קורס, כשזה יהיה עם הורים, חברים וכו'..

אוף, המצלמה שלי הייתה כ"כ חסרה לי בשבועיים האלה.. כמעט שלא עבר יום שלא חשבתי לעצמי " ואו.. איזה תמונה חזקה היתי יכולה לעשות עכשיו אם המצלמה הייתה פה.. ".. אם אני ינסה להעביר במילים את התמונה זה פשוט כ"כ יהרוס אותה.. ידוע שאנ לא טובה במילים...

אני רק מקווה שאני אצליח למצוא את הדברים באותן סיטואציות מיוחדות השבוע כי באמת שזה שווה את זה.. ( טנק שנמצא באמצע תמונה קצת פסטורלית, אפילו עם שקיעה, אין לי הזדמנות לצלם כל יום.. ).

בכל אופן, אני אסחב איתה רוב היום ( מקווה ) ואפילו יעלה אותן לפה אם משהו באמת יהיה שווה את זה..

את הנשק כולנו יודעות לתפעל מתוך שינה.. אם זה לפרוק, מעצורים, לאן מכוונים בכל מצב.. מה שקצת מפריע לי מצד אחד.. שילדים בני 18 יודעים לעשות את כל הדברים האלה כ"כ טוב גם אם יעירו אותם באמצע הלילה ( איזה משפט של מורה.. )

זה פשוט מרגיש כאילו הכל סתם משחק כזה ועוד כמה ימים נחזור לתיכון, לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו בלי שאף אחד יזיין בשכל...

ומצד שני גורם אולי להרגיש קצת גאווה שזה אנחנו ששם עכשיו ואשכרה עושים משהו בשביל המדינה הזאת.. ( אפילו אם זה לא ליהיות לוחמת וללכת להרוג מחבלים ככה פיזית )..

זה מה שמרגישים לפחות כשרצים בחושך בלי לראות כלום על כוננות לילה מלאה, עם אפוד ושתי מימיות מוחרשות, מחסניות, M16 ארוך ומחלקה שלמה..

אז כן, יצאתי קצת מורעלת, אבל זין, זה מי שאני..

ואפרופו מורעלת.. אני רוצה לשרת בעזה.. הינו שם בסיור וואי.. היה כ"כ מגניב.. שם אשכרה עושים משהו, לא סתם יושבים בחמ"ל מושתן ומסתכלים אחד על השני... יש באמת מה לתפעל, מה לעשות וזה אשכרה חשוב.

אני מודעת לעובדה שיצא לי פוסט קצת כבד, אני מניחה, וגם ל לא ממש ברור איך זה קרה אחרי המיליון דברים מצחיקים שקרו לי שם.. כנראה שסתם המחשבות האלה תפסו חלק הרבה יותר גדול במוח הקטנטן שלי בחודש האחרון..

ועכשיו, נלך לישון קצת... כי די, אני לא יכולה להרשות לעצמי להירדם שוב באמצע שיעור ולהתחיל לנחור... זה לא נעים..

או להבריז משיעור מד"ס מחורבן לטובת שינה קצרה.. זה לא עובד ככה.. ( אני עדיין לא מבינה איך הן לא עלו עליי... עלק הסגל יודע הכל )..

וסתם כדי לא לשכוח.. השיר המחלקתי-

" בואי נערוק כי קשה בצבא,

ולאף אחת לא יוצא חרא..

ללכת ללכת לעוד הגדרה,

וג'מילה עדיין לא שבה...

חלק בחופ"ל וחלק אורחות,

אנחנו 35 או וארבע..

צריך לעשות, עוד מצבה,

וג'מילה עדיין לא שבה! "

( אחרי עיוות רציני שנגרם ע"י ).

" זה לא כ"כפשוט ליהיות סמבצ"ית חי"ר...

זה לא כ"כ פשוט לתת 'הקשבים' באוויר... "

תזכורת לעצמי- להחביא את כל הממתקים ולנעול אותם..

הפעם לא ניתן לגנבת האוכל המדופלמת הזאת לעשות זאת שוב

למרות שאני מודה שהיא אחת המתחשבות..

הזונה.