" I can't count the tears of a life with no love..."

איך זה מרגיש\ כנסיית השכל

איך זה מרגיש אין עתיד באופק
אין מקום שיש סיבה טובה
להיות בו

 איך זה מרגיש
להיות תמיד בצד אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב...
קרוב מספיק לא לקחת חלק
איך זה מרגיש
ואין לי חלום...

אין לי געגוע שט לי בזמן
שממשיך לנוע אין לי חלום
אין לי געגוע שט לי בזמן
שממשיך לנוע...

המילים של השיר הזה כ"כ טובות.. אני יכולה להזדהות עם כל מילה בו...

" אין לי געגוע, שט לי בזמן, שממשיך לנוע, אין לי חלום.. "

גם אני שטה בזמן.. כאילו ששומדבר מלהיב לא קורה באמצע.. הכל תמיד אותו דבר, אותו הנוף המשעמם הזה..

פשוט מחכים שהזמן יעבור בלי שומדבר שמעביר אותו..

בחיי שאני לא מבינה את עצמי.

למה כ"כ קשה לי להפתח לאנשים כשרע לי?

לא מדברת על אנשים אקראיים ככה שיוצא להכיר...

מדברת אפילו על החברים הכי הכי טובים..

פשוט, אני לא יכולה להרשות לעצמי ולהפתח בפניהם עד הסוף על דברים שאני צריכה.

הכי הרבה זה מילה פה, מילה שם.

אני מרגישה שזה כמו לחשוף את עצמי לגמרי לגמרי.. וזה מן חולשה כזאת.

באמת שזה מתחיל להציק לי.

זה לא בריא לשמור ככה דברים בבטן.

אפילו בבלוג, עד שאני כותבת פעם במיליון שנה על דברים באמת מציקים, זה בקודים כאלה, שאף אחד בטעות לא יבין חוץ ממני.

פנים אל פנים זה אפילו יותר גרוע.. דברים לא נאמרים בכלל.

זה משגע אותי.. בגלל האטימות הזאת שלי אנשים לא מבינים תגובות שלי שבאמת יכולות להראות מוזר לאחרים..

ואני בטוחה שהן באמת נראות.

בגלל זה מפתיע אותי תמיד מחדש איך אנשים יכולים לספרלי בקלילות על מה שההיא עשתה לו, או הוא לה,

איך הוא\היא הוציאו אותם כאלה קטנים ואיך הם ממש פגעו בהם במילים ומעשים..

אני פשוט לא היתי יכולה לספר את זה לאנשים.. וגם אם כן, אחרי מספיק זמן.

אני קצת מקנאה באנשים הפתוחים שיכולים להרשות לעצמם לספר לחברים שלהם מה שבאמת עובר עליהם ולא סתם להנהן כשמישהו אחר מספר שעובר עליו אותו הדבר.

יהיה נחמד לי להבין את עצמי מתישהו..

אחחח.. אני צריכה פסיכולוג.

( זיגמונד פרויד )