" I can't count the tears of a life with no love..."

אני יודעת שהפוסט הזה בא קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מאפעם כמו שאומרים...

הנסיך הקטן

פגשתי אותו בלב המדבר,

יפה שקיעת שמש ללב עצוב.

 ציירתי לו עץ וכבשה על נייר..

 והוא, הבטיח לי שישוב.

 הנסיך הקטן מפלוגה ב',

 לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.

וכל שושניו הן קוצים כעת,

 וליבו הקטן קפא כקרח.

 ואם אי פעם תגיעו לכאן,

תדעו שכאן הוא חרש צנח.

וקול הנפילה מעולם לא נשמע..

בגלל החול הרך.

 והיה אם יופיע שם ילד אחד,

 שפניו צוחקות ושיער לו זהב..

תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד-

ולטפו את אבק המדבר מעיניו.

 ואז תעשו עימי חסד קטן,

כיתבו נא מהר לכל אימותינו..

 שירווח להן קצת ויפוג צערן,

הנסיך הקטן חזר אלינו.

הנסיך הקטן מפלוגה ב',

לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.

וכל שושניו הן קוצים כעת,

 וליבו הקטן קפא כקרח..

פגשתי אותו בלב המדבר..

אני יודעת שזה בין השירים הכי נדושים ליום הזכרון.. אבל לא יכולתי שלא לשים דווקא אותו אחרי שאנחנו שרים אותו נון-סטופ בחמ"ל בכמה ימים האחרונים.

בגלל ששרנו אותו כ"כ הרבה ולמדנו כל מילה ומילה ממנו, ואת הטון שיונתן גפן אומר את הבית הראשון בביצוע עם אביב, חיכיתי השנה לטקס אפילו יותר..

עבדנו די קשה לשכנע את הקצין שישחרר אתנו הביתה לא בימים שמגיעים לנו, כדי להגיע לטקס..

הצלחנו בסוף.

אבל הטקס היה כ"כ, כ"כ מאכזב..

אני עדיין זוכרת את מה שהרגשתי שנה שעברה בטקס. תחושה כ"כ חזקה...

פחד מזה ששנה הבאה אנחנו עומדים לייצג את צה"ל עם מיליון כומתות שונות לכל אחד מאיתנו.. ולעמוד שם במקום כל הילדים שנראים די גדולים.

אז עמדנו שם מאחורי כולם, מחפשים בעיניים אנשים מהשכבה של שנה שעברה.. ומצאנו די הרבה אפילו.

דיברנו עם מי שהיה חשוב לנו לדבר, אפילו עם כמה מורים וחיכינו לטקס..

הוא היה כ"כ... רגיל כזה. כאילו עשו אתו רק כי חייב טקס ביום הזכרון.

אפילו את השיר הכי מתבקש שעושה לכולם בלאגן בלב - הנסיך הקטן, לא היה.

כ"כ התאכזבנו.. הטקס לא עשה לנו שומדבר..

לפחות ראינו שם את גלית, המורה לספרות שקפצה על כולנו בחיבוקים וכמעט התחילה לבכות מהתרגשות, הילדים על מדים...

לפחות ראיתי את מיקי, עם המדים הלבנים-זוהרים האלה של חיל הים שהיה נראה די בשוק כשהא ראה אותנו.. עדיין לא מבינה למה.

לפחות ראיתי את שני שחזרה עם המדים חסרי הצורה האלה, לפני שמתקנים ומצרים אותם בפעם הראשונה מאז שהיא התגייסה.. וגרמה לשורה משיר של אריק אינשטיין להזדמזם לי פשוט כל היום בראש.. "אני רואה אותה, עכשיו היא כבר חיילת.. עם הכומתה היא עוד נראת לי כמו ילדה.. "

לפחות ראיתי חצי מהערסים של השכבה, על מדים.. עם כומתות של חילות מרשימים, ונשק.. והבנתי שהאנשים האלה בבית ספר ובצבא כ"כ שונים..

ולא משנה מה, אני עדיין לא מצליחה לקלוט מי החליט שילדים בגילינו צריכים לשמור על המדינה... אנחנו כ"כ ילדים..

יהיה זכרם ברוך..