" I can't count the tears of a life with no love..."

בחור א' גר רחוק, קשה להגיע אליו..

בחור ב' גר קרוב.. מאוד קרוב אפילו.

בחור א' רואה את הבית ליומיים אחרי מלא זמן שסגר, לך תתפוס אותו..

בחור ב' כמעט תמיד זמין.. ומקסימום עבודה..

בחור א' רוצה מישהיא אחרת, וגם היא אותו.. אני חושבת שטוב להם ביחד.

בחור ב' רוצה אותי.

בחור א' יכול לא לדבר איתי שבועיים רצופים וזה נראה כאילו בקטנה..

בחור ב' חייב לדבר איתי כל יום.. הכי מינימום פעם ביומיים.

בחור א' אפעם לא החמיא יותר מידי...

בחור ב' לא מפסיק להחמיא לי ולהגיד כמה שאני יפה ומיוחדת.

בחור א' ילד.. הוא לפעמים נראה לא סגור על עצמו.

בחור ב' כבר בוגר והוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה.

בחור א' עסוק בלהתעלם ממני.

בחור ב' כותב לי שירים יפים.

כדי לראות את בחור א' צריך לשבת עם יומן ולסגור על יום בעוד איזה שבועיים, במקרה הטוב.

כדי לאות את בחור ב' אני רק צריכה להגיד לו והוא כבר פה.

אז איך זה שכשהיתי עם בחור א' הרגשתי ממש בשמיים

ועם בחור ב' כאילו אני חייבת?

הפגישה הייתה אמורה להבהיר לי יותר מה לעשות עם המצב הזה..

ובמקום זה, סיבכה לי את החיים קצת יותר.

אני יושבת ושוברת את הראש מה לעשות..

ויותר חשוב מזה- איך...

למה תמיד הכל חייב ליהיות הפוך?

למה מי שאתה רוצה לא יכו לרצות אותך גם וזהו?

אני ממש פחדנית מסתבר.